נושאים

1. הקדמה.
2. מנחות הנדבה- סוג של עולה
3. המנחות כסוג קרבן בפני עצמו
4. משמעות המנחות באופן כללי
5. פרשנויות לסוגים השונים של מנחות הנדבה
6. היחס בין השמן לבין המנחה כאינדיקציה להבנת סוגי המנחות
7. מנחת החביתין
8. קרבן התודה
9. משמעות החמץ
10. משמעות סוגי המצות השונות שבתודה
11. סיכום: משמעות המנחות באופן מפורט
12. העומר, שתי הלחם של עצרת ולחם הפנים

חלק יב. העומר, שתי הלחם של עצרת ולחם הפנים

1. שלוש מנחות הציבור

כתב הרמב"ם:

שלש מנחות לצבור:

עומר התנופה, והוא קרב למזבח.

ושתי הלחם שמביאין ביום עצרת, ואלו נקראו מנחה, ואינן קריבין לגבי המזבח, והן חמץ, ועליהם נאמר 'קרבן ראשית תקריבו אֹתם לה' ואל המזבח לא יעלו'.

והמנחה השלישית הוא לחם הפנים שעושין בכל שבת, ואינו קרב לגבי המזבח אלא כולו נאכל לכהנים            (הלכות מעשה הקרבנות פי"ב ה"ג).[59]

הרמב"ם עורך השוואה נוספת בין קרבנות אלו:

שתי הלחם, שהן מן החדש, צריכין לבוא עשרון מכל סאה ומחצה, ומנפין אותן בשתים עשרה נפה.

ולחם הפנים, שהוא בא מן הישן, די לו באחת עשרה נפה, והוא בא עשרון מכל סאה.

אבל העומר, שהוא בא משעורים חדשות, אינו בא מן המובחר אלא משלש סאין ובשלש עשרה נפה   (הלכות תמידין ומוספין פ"ח ה"ד).

מהלכה זו משמע שיש במנחות אלו דירוג מלחם הפנים - הבא מתבואה מובחרת -  שדי לו באחת עשרה נפה, ועד לעומר, שהוא הפחות מבין השלושה, ולכן דורש ניפוי בשלוש עשרה נפות.

אנו נשווה בטבלה בין הלכותיהן של שלוש מנחות הציבור על פי הרמב"ם בהלכות תמידין ומוספין, ונשתדל לנתח את המשמעויות השונות של מנחות אלו, הבאות לידי ביטוי בהבדלי ההלכות:

נוכל לעבור עתה לניתוח ההבדלים ולמשמעותם.

2. לחם הפנים: דגן שמים

מסעיפים 1 ו11- בטבלה עולה שיש הבדל מהותי בין העומר ושתי הלחם, הבאים פעם אחת בשנה לעזרה של בית המקדש, לבין לחם הפנים, שמונח בקביעות בתוך ההיכל. אפשר שזה מבטא הבדל בין הופעה של מדרגתם הרוחנית של ישראל, שהיא משתנה בזמן ומתגלה בעזרה של בית המקדש, לבין הופעת השפע הא-לוהי שהיא תמידית ומתגלה בהיכל.

וביתר פירוט: העומר ושתי הלחם מסמלים את מדרגת בני ישראל מיציאת מצרים ועד למתן תורה, כפי שיבואר לקמן בסעיף ג, בעוד שלחם הפנים מסמל את השפע החומרי היורד לעולם דרך בית המקדש.

על פי זה מובן גם סעיף 2 בטבלה: העומר ושתי הלחם באים דווקא מארץ ישראל מכיוון שהם מבטאים את מדרגתה הקדושה של האומה, המתגלה דווקא בארץ ישראל, שאף לה קדושה מיוחדת, ואילו לחם הפנים בא גם מחוץ לארץ שכן זהו דגן שמים.

גם בסעיף 9 יש ביטוי לחלוקה זו בכך שרק העומר ושתי הלחם צריכים תנופה - דבר שעשוי להורות על הקדשת הארץ לה' - ואילו לחם הפנים אינו צריך תנופה, משום שאין הוא מוקדש על ידינו לה' אלא דווקא מסמל את הברכה שה' מריק לישראל. אף על פי כן מקטירים את הבזיכים, וזאת על מנת להורות על מקורן העליון של החלות.

בזה מובנת משמעות הדין שלחם הפנים אינו צריך ניפוי רב, ודי באחת עשרה נפות ובהוצאת שלוש סאים מאיפה - הוא מסמל את דגן השמים המזוכך, והוא דומה למן שאכלו בני ישראל במדבר, שלא הייתה בו פסולת אלא היה נבלע באברים (יומא ע"ה:).[65]

שולחן לחם הפנים הועמד בצפון ההיכל (ראה שמות כ"ו, לה), ועיין גם ברמב"ם שהבאנו בהערה 60, האומר שהכוהנים היו מכניסים את לחם הפנים החדש מצפון. דינים אלו באים להורות על השפע החומרי, המושפע מצד צפון, שנאמר "מצפון זהב יאתה" (איוב ל"ז, כב), ובגמרא מבאר רב חסדא "זו רוח צפונית שמזלת את הזהב" (בבא בתרא כ"ה:).[66]

הרמב"ם מבאר את מקור השם "לחם הפנים": "כל חלה מהן מרובעת, שנ' 'לחם פנים' - שיהיו לו פנים רבים" (הלכות תמידין ומוספין פ"ה ה"ט). צורתו של לחם הפנים הייתה כמין תיבה פרוצה (ראה רש"י לשמות כ"ה, כט), וגם צורה זו היא רמז לשפע, המתפשט לכל הכיוונים דרך המקום הפרוץ. ומוסיף הרמב"ם "נמצאת החלה יוצאת שני טפחים מכאן ושני טפחים מכאן" (שם) - דבר המבטא גם הוא את התפשטות הברכה.[67]

כבר הזכרנו לעיל (סעיף ז5) כי "כל המנחות באות עשר עשר, חוץ מלחם הפנים וחביתי כהן גדול שהם באות שתים עשרה" (מנחות פ"ו מ"ה). אלא שמשמעות הדבר בלחם הפנים שונה מזו שבחביתין: במנחת החביתין מבטאות שתים עשרה המצות את השתעבדות הכוהן הגדול לה' כנציג האומה כולה לשנים עשר שבטיה, המעלה את תפילותיהם מלמעלה למטה, ואילו בלחם הפנים מסמלות הן את הורקת השפע מלמעלה למטה ואת התפשטותו לשנים עשר השבטים, שהם כל חלקי האומה.

3. עומר התנופה: מדרגתם הבהמית של ישראל ביציאת מצרים

מנחת העומר היא היחידה מבין מנחות הציבור הבאה מן השעורים, שהן מאכל בהמה, והיא מסמלת את המדרגה הבהמית של בני ישראל ביציאת מצרים. וכך כותב המהר"ל:

...שכאשר יצאו ממצרים היו ישראל כמו התינוק היוצא ממעי אמו שנולד בגופו… לכך היה הקרבת עומר בט"ז ניסן מן השעורין, שהשעורין הם גופניים כי הם מאכל בהמה. וקרבן זה ביום ראשון של ספירה כי הגוף הוא מוכן לקבל מדרגת השכל… ולכך היום הראשון מן חמשים יש כאן הקרבת העומר מן השעורים, שהוא מאכל חמרי, כנגד נושא התורה שהוא התחלה לתורה. וביום חמשים שהוא עצרת ואז הקרבת שתי הלחם מן החטים, ומאכל חטים הוא ראוי לאדם השכלי   (תפארת ישראל עמ' עז).

בדרך זו מבאר המהר"ל לא רק את משמעות התאריך של הקרבת העומר ואת משמעות הבאתו מן השעורים אלא אף את הדגשת תהליך ההכנה של המנחה, דבר המבטא, לדעתו, את היות מנחת העומר מסמלת את היווצרותו של גוף האומה, המשמש בשלב מאוחר יותר כלי לקבלת התורה.

רק לגבי הבאת העומר מתוארת ההכנה המרובה של הקצירה (סעיף 3 בטבלה):

מערב יום טוב יוצאין שלוחי בית דין ועושין אותו כריכות במחובר לקרקע כדי שיהיה נוח לקצור. וכל העיירות הסמוכות לשם מתכנסות כדי שיהיה נקצר בעסק גדול…[68]                                   

בסעיף 4 מתוארת ההכנה של השעורים עד להפיכתן לסולת שעורים:

קצרוהו… וחבטו אותו, וזורין ובוררין ולוקחין את השעורין ומהבהבין אותו על האש באבוב מנוקב כדי שיהיה האור שולט בכולו, שנ' 'אביב קלוי באש גרש כרמל'… ואחר שקולין אותו שוטחין אותו בעזרה והרוח מנשבת בו ונותנין אותו לריחים של גרוסות… ומוציאין מן הכל עשרון שהוא מנופה בשלש עשרה נפה (שם הי"ב).

הר"י אברבנאל ביאר את הקשר בין שלבי הכנה אלו לבין התעוררות היצר הרע:

ולפי שבהתעוררות הדם יתעורר היצר הרע לפי שיתחמם הגוף, ולכן נצטוינו להקריב בזמן האביב מנחת בכורים לד', כי האביב רמז לזמן הבחרות שהוא זמן בישול ושלמות גוף האדם… ובזמן ההוא יתחמם מאד ודומה כאילו הוא קלוי באש, ולכך תיקונו שישתדל אדם לכתת ולשבר היצר הרע… ולזה רמז באמרו 'גרש' שהוא לשון שבירה… ומה נכבד אמרו 'גרש', שהוא לשון קצת שבירה, ולא טחינה דקה, לרמוז שהיצה"ר אין ראוי לבטלו ולהמיתו לגמרי, שא"כ ייפסד יישובו של עולם וקיומו     (עמ' כח).

דווקא העובדה שהעומר מסמל את מדרגת הגוף של ישראל היא שמצריכה זיכוך גדול יותר שלו - ניפוי על ידי שלוש עשרה נפות, שנועד להוציא בסוף התהליך עישרון אחד של סולת מתוך איפה שלמה, דהיינו עשירית בלבד מכמות הקמח שהייתה בהתחלה.

בסעיף 5 מובאת הלכה יוצאת דופן: "מצותו להקצר בלילה… בין בחול בין בשבת" (הלכות תמידין ומוספין פ"ז ה"ו).[69] הקצירה דוחה את השבת למרות שאין היא אלא הכנה להבאת המנחה. מכל האמור לעיל עולה שהעומר מבטא שלב בהכנה לקראת מצב גבוה יותר, וכהסבר המהר"ל לעיל. ואפשר שזוהי גם הסיבה שקציר העומר חייב להיות דווקא בלילה, שהוא זמן של הכנה לקראת היום, המהווה את עיקר זמן הפעילות.[70]

"וכל המנחות סולת חטים חוץ ממנחת שֹוטה ועומר התנופה שהם מן השעורים" (רמב"ם הלכות מעשה הקרבנות פי"ב ה"ב): באשר למנחת סוטה כבר הסביר רבן גמליאל כי "כשם שמעשיה מעשה בהמה, כך קרבנה מאכל בהמה" (סוטה פ"ב מ"א) - דהיינו מן השעורים. ומכיוון שביציאת מצרים היו בני ישראל במדרגה בהמית בא גם קרבן העומר, המסמל מציאות זו, מן השעורים.

ישנה הלכה נוספת שבה שווים קרבן העומר ומנחת סוטה: "כל המנחות הקריבות לגבי המזבח טעונות הגשה… ואינן טעונות תנופה, חוץ ממנחת שֹוטה ועומר התנופה ששתיהן טעונות תנופה והגשה" (הלכות מעשה הקרבנות פי"ב ה"ו). ואפשר שזהו ביטוי נוסף לרצונם של הנמצאים במדרגה הבהמית להתרומם למדרגה רוחנית גבוהה יותר, ולכן מקדימים להגשה תנופה, שאינה קיימת בשאר המנחות הקרבות.

אולם קיים גם חילוק הלכתי בין שני הקרבנות האלה, המבדיל אותם  זה מזה: "כל המנחות הקריבות לגבי המזבח טעונות שמן ולבונה… חוץ ממנחת קנאות ומנחת חוטא שנ' 'לא ישים עליה שמן ולא יתן עליה לבונה'" (שם ה"ז), ואילו העומר "בוללין אותו בלוג שמן… ונותנין עליו קומץ לבונה כשאר המנחות" (הלכות תמידין ומוספין פ"ז הי"ב). כפי שכבר הסברנו לעיל פרק ו, הבלילה בשמן מסמלת את חדירת אור הדעת, ואם כן נוכל לבאר גם כאן כי הסוטה, שעשתה מעשה בהמה, סילקה מעצמה בכך את אור החכמה, ולכן "לא יצֹק עליו שמן" (במדבר ה', טו). אולם בני ישראל ביציאת מצרים, אף שהיו במדרגה בהמית, מכל מקום לא עברו עברות; מדרגתם הבהמית נבעה רק מכך שטרם קיבלו את התורה. ולכן אף שהעומר בא משעורים, מכל מקום בלול הוא בשמן וניתנת עליו לבונה, כדי להורות על כך שהגוף, שלעת עתה מסולק הוא משכל וממעשים טובים, נועד להיות כלי לתורה ולמעשים טובים.

ייתכן שזהו גם יסוד ההבדל בין הקרבנות באיכות המנחה: "מנחת העומר אף על פי שבאה מן השעורין היא היתה באה גרש [רש"י: בשעורים מובחר שבו מנופה בי"ג נפה כעין סולת חטים] וזו [מנחת סוטה] באה קמח [רש"י: הכל מעורב כמו שנטחן]" (סוטה פ"ב מ"א). קמח השעורים הקרב בקרבן העומר מנופה, בניגוד לקמח שמביאה הסוטה במנחתה, רמז למגמה של זיכוך גוף האומה והכשרתו לקבלת התורה.[71]

ד. שתי הלחם של עצרת: שלמותם של ישראל

לחג השבועות לא נקבע תאריך בתורה; מועדו הוא "ביום חמשים מספירת העומר" (הלכות תמידין ומוספין פ"ח ה"א). מועד זה הוא ביטוי לעלייה הרוחנית של בני ישראל ממ"ט שערי טומאה למ"ט שערי בינה, עלייה המתבטאת בספירת מ"ט ימים. רק לאחר תהליך זה ניתן להגיע אל המדרגה הראויה לקבלת התורה.

שתי הלחם, שבניגוד לעומר באים הם חמץ,[72] מסמלים את עיצוב היצר הרע על ידי התורה, שניתנה בחג השבועות.

מן העומר מקריבים קומץ, ואילו שתי הלחם נאכלים לכוהנים ואין בהם כלל חלק שקרב למזבח, מכיוון שהם ביטוי לפניית התורה לעולם לזככו. זיכוך זה בא לידי ביטוי באכילת שתי הלחם על ידי הכוהנים, ההופכים את הפעולה הגשמית של האכילה למעשה של קדושה.[73] זו גם הסיבה שאין צורך בניפוי רב כמו בקרבן העומר, ודי בשתים עשרה נפה.

לכאורה ניתן להקשות על הקו שהצענו מן המשנה: "שתי הלחם, מנחת חוטא ומנחת קנאות [אין טעונות] לא שמן ולא לבונה" (מנחות פ"ה מ"ג) - אם שתי הלחם של עצרת מבטאים את השלמות הרוחנית של ישראל, מדוע הם באים בלא שמן ובלא לבונה? אלא שהיא הנותנת: במצב כה שלם, שבו כל החיים מתנהלים על פי התורה, אין צורך להתקרב אל ה' בצד הרוחני דווקא, וניתן לעבדו אף ביצר הרע, וכדברי חז"ל "'בכל לבבך' - בשני יצריך: ביצר טוב וביצר רע" (ספרי דברים פיסקא לב). זוהי גם הסיבה ששתי הלחם באים חמץ. אמנם מכל מקום אין ביצר הרע עירוב של דעת, ולכן אין מערבין בו שמן.

בזה מובן גם מדוע דווקא שתי הלחם אינם עולים למזבח: אף שאפשר לעבוד את ה' ביצר הרע - שנאמר: "קרבן ראשית תקריבו אֹתם לה'" (ב', יב) - מכל מקום אי אפשר לדבוק בו באמצעותו. מנחת העומר, אף שהיא באה מן השעורים, אין בה חמץ ושאור, ולכן קומץ ממנה מוקטר על גבי המזבח. קומץ זה הוא "ממקום שנתרבה שמנה" (הלכות מעשה הקרבנות פי"ג הי"ב): אף על פי שהעומר מבטא את המדרגה הגופנית של ישראל, מכל מקום מתייחס הוא לגוף הראוי להופעת נשמה מתוכו, ולכן החלק המובחר שבו - זה הספוג בשמן - הוא שמוקטר על גבי המזבח.

הן שתי הלחם והן לחם הפנים צורתם מרובעת, צורה המסמלת את השלטת השכל האלוהי על הטבע.[74] בשתי הלחם הדבר מבטא את פעולת התורה על טבעו החומרי של האדם.

שתי הלחם, "אופין אותן אחת אחת" (הלכות תמידין ומוספין פ"ח ה"ו), והם מתאחדים רק מאוחר יותר, בהנפה. וכך גם העולם הזה מתחיל בפירוד, ומגיע לבסוף לאחדות מכוח השפעת התורה. לחם הפנים, לעומת זאת, "אופין אותן שתים שתים" (שם פ"ה  ה"ז), אך לבסוף הוא מתחלק לכוהנים לפירורים רבים, משום שהלחם מייצג את השפע הא-לוהי בעולם, שכיוונו מהאחדות השמימית אל הריבוי של העולם הזה.[75]