נושאים
|
חלק ג. המנחות כסוג קרבן בפני עצמובניגוד למה שהעלינו עד עתה, ניתן
להביא ראיות לכך שהמנחות הן דווקא סוג עצמאי של קרבן: 1.
דיוק במקרא מעיון בפרשת צו משתמע שאין המנחה
סוג של עולה, אלא סוג של קרבן המוגדר בפני עצמו. בפירוט דיני הקרבנות בפרק ו' נאמר: זאת תורת העולה… וזאת תורת המנחה… זאת תורת החטאת…
וזאת תורת האשם… וזאת תורת השלמים. הרי שהפרק מפרט בזה אחר זה את
"תורות" הקרבנות השונים, ובתוך פירוט זה הוא מונה גם את "תורת המנחה"
כקרבן לעצמו. כך משתמע גם מן הפירוט בסיום
הציווי על פרטי הקרבנות: זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים ולזבח
השלמים (ז', לז). 2.
הבדלים הלכתיים I. כליל - העולה נשרפת כליל על גבי המזבח: "והקטיר הכהן את הכל המזבחה עלה אשה ריח ניחוח לה'" (א', ט),[7] ואילו במנחות מקטירים רק קומץ,
והשיריים נאכלים לכוהנים - "והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו" (ב', ג).[8] II. סדר הפעולות - ההקבלה שערכנו לעיל בין סדר פעולות ההקרבה בזבחים
ובמנחות אינה מדויקת, שכן הרמב"ם פוסק כך: סדר הבאת המנחה כיצד: מביא
אדם סולת… נותנה לכלי שרת… והכהן מוליכה אצל המזבח ומגישה בקרן דרומית מערבית… וקומץ…
ומעלהו על המזבח (הלכות
מעשה הקרבנות פי"ג הי"ב).[9] ואילו בקרבנות שוחט תחילה (כזכור,
השחיטה והקמיצה הן פעולות מקבילות בהתאם להשוואה דלעיל), ורק אחר כך מקבל את הדם
ומוליכו למזבח: ושחט את בן הבקר… והקריבו [רש"י: זו קבלה] בני אהרן הכהנים את הדם וזרקו את הדם על
המזבח
(א', ה). III. זר - בקרבנות: שחיטת הקדשים כשירה בזרים אפילו קדשי קדשים, בין קדשי יחיד
בין קדשי ציבור. שנאמר 'ושחט את בן הבקר לפני ד' והקריבו בני אהרן' - מקבלה ואילך
מצות כהונה
(רמב"ם הלכות ביאת המקדש פ"ט ה"ו). ואילו במנחות: כל המנחות שקמצן אחד מן הפסולין לעבודה הרי הם פסולות (הלכות פסולי המוקדשין פי"א ה"א). IV. מקום השחיטה והקמיצה - העולה נשחטת בצפון המזבח, כפי שכל
קודשי הקודשים נשחטים בצפון המזבח: קדשי קדשים אין שוחטין אותן ואין מקבלין את דמן אלא בצפון המזבח…
שהרי נאמר בעולה 'ושחט אֹתו על ירך המזבח צפֹנה' .
(הלכות מעשה הקרבנות פ"ה הלכות ב-ג).
ואילו קמיצת המנחות - אף על פי שגם
הן קודשי קודשים (ו', י) - כשרה "בכל
מקום בעזרה" (שם פי"ג הי"ב), אף שלכתחילה צריך לקמוץ בקרן
דרומית מערבית של המזבח.[10] V. סמיכה ווידוי - פסק הרמב"ם: כל קרבנות בהמה שיקריב היחיד, בין חובה בין נדבה, סומך
עליהן… ומתודה על חטאת עון חטאת, ועל אשם
עון אשם, ועל העולה מתודה עון עשה ועוון לא תעשה שניתק לעשה
(הלכות מעשה הקרבנות פ"ג הלכות ו ויד). במנחות, לעומת זאת, אין סמיכה ואף
אין ווידוי. VI. נכרים - העכו"ם, אין מקבלין
מהן אלא עולות בלבד… אבל
אין מקבלין מהן שלמים ולא מנחות ולא חטאות ואשמות (שם ה"ב). 3.
ראיות מהמדרש 'טוב מלא
כף נחת' (קהלת ד', ו): זה קומץ מנחה נדבה שלעני, 'ממלא
חפנים עמל' (שם): זו קטרת סמים דקה שלציבור… שזו טעונה
כפרה וזו אינה טעונה כפרה.[11] ומסביר ה"עץ יוסף" שם (ד"ה ר' יצחק): דקשיא ליה: מאי שנא דכתיב
הכא 'נפש [כי תקריב]' (ב', א), ולא קאמר 'אדם
כי יקריב' כדקאמר לעיל? להכי בעי לתרוצי דמשום דאינה באה לכפרה כתיב בה 'נפש',
לומר שזו יקבל הקב"ה ברצון ונפש
חפצה, ש'נפש' לשון רצון וחפץ כמו
'אם יש את נפשכם' (בראשית כ"ג, ח). וירמוז
שה' יקבל מנחתו ברצון גמור אפילו טפי מקטרת יוה"כ, מפני שאינה באה לכפרה. אפשר שמדרש זה רומז כי השם
"מנחה" נגזר מלשון "נחת", דהיינו שיש במנחה נחת רוח לה' משום
שאינה באה על חטא. ולפי זה דומה המנחה יותר לשלמים, שאף הם באים בנדבה, ולא על חטא.
אלא שהבדל
גדול קיים בין השניים: המנחות הן קודשי קודשים, בעוד שהשלמים הם קודשים קלים.
ואולי ההבדל הדיני ביניהם נגזר מהיות המנחות קרבן של העניים, שאותו מקבל ה' כאילו
הקריב העני את נפשו. וכך אף מדויק במדרש לעיל "זה קומץ מנחת נדבה שלעני". ובספר מושב זקנים על התורה מגדיר את המנחה כך: "לפי שהמנחה אינה באה על חטא אלא דורון להקדוש
ברוך הוא לכך כל מעשיה מעין של מעלה".[12] 4.
יישוב המקורות מפרק ב לאור הבנתנו עתה, שהמנחות
אינן סוג של קרבן עולה אלא סוג עצמאי של קורבנות, יש ליישב את המקורות מפרק ב
המורים על היות המנחה סוג של עולה הבאה לכפרה. תחילה נסייג את דברנו בכך שנאמר שאף אם נכון הדבר שהמנחות באות לכפרה,
עדיין יש לומר שאין הן באות לכפר על אותם החטאים של העולה אלא על חטאים אחרים כפי
שנראה לקמן. מעבר לכך אפשר לומר שדברי המהרש"א לעיל המשווה בין מנחת המרחשת
לבין קרבן העולה ששניהם באים על הרהורי עבירה אינם אלא להווא אמינא של הגמרא אך
למסקנה "גמרא גמירי לה" שלמרחשת יש כיסוי ושוב אין צריך לומר שמרחשת באה
על הרהורי הלב. ומיניה וביה מוכח שאין המנחות כעולה שהרי אם ניצמד לדרשת הגמרא
בהווא- אמינא שלה הרי ש"מחבת" באה על חטא הדיבור (אמחבואי הפה) ולא מצאנו עולה באה על כך[13]. נוסף על כך יש לדייק מהפסוק שהובא שם בסעיף ג "קדש קדשים היא כחטאת
וכאשם" שוודאי אין המנחות כעולה שאם כן היה ראוי לכתוב "כעולה"
במקום או בנוסף לחטאת ולאשם. את המשך המאמר נבסס על כך
שהמנחות שונות בתכלית מן העולה ואינן אלא
קרבן בפני עצמו, בין אם נאמר שבאות לכפר על חטא כלשהו ובין אם באות בנדבה
בלא כוונת כפרה. [7] ובדומה
לכך גם בפסוקים יג ויז באותו פרק. [8] וראה
גם שם י ולהלן ו', ט. [9] למעשה
ניתן לדייק זאת מן הפסוקים עצמם (ו', ז-ח): "וזאת תורת המנחה הקרב אֹתה בני אהרן לפני ה' אל פני המזבח
[רש"י: היא הגשה בקרן מערבית דרומית]. והרים
ממנו בקמצו… והקטיר המזבח". הרי שההגשה למזבח קודמת לקמיצה. [10] ועיין זבחים
פ"ו ה"א "המנחות היו נקמצות בכל מקום בעזרה [רש"י: ואין
טעונות צפון]", ובגמרא שם ס"ג.: "אצטריך: סד"א הואיל וכתיב
'והגישה אל המזבח' 'והרים ממנו בקמצו', מה הגשה בקרן מערבית דרומית אף קמיצה בקרן
מערבית דרומית, קמ"ל ['וקמץ משם']". ופירש רש"י (ד"ה ממקום
שרגלי הזר עומדות): "לעיל קאי: 'והביא' הזר אל בני אהרן… 'וקמץ משם…' - משמע: ממקום שהבעלים עומדים". כלומר: לא זו בלבד שאין צריך קמיצה בצפון,
אלא שאף אין צורך לקמוץ בקרן דרומית מערבית, והקמיצה כשרה בכל מקום בעזרה. [11] ויקרא רבה פרשה ג
א, מהדורת מרגליות עמ' נט. [12] מושב זקנים על התורה, לונדון תשי"ט,
עמ' רמא. [13] ועוד העיר לי הרב שנדורפי
שהקביעה כי עולה באה על הרהורי הלב אינה אלא לפי הירושלמי ולפי ויקרא רבה ז', ג אך לפי הבבלי יומא לו,
ע"א וע"ב אין העולה באה אלא על עשה ועל לא תעשה הניתק לעשה. וכן אמרו
כאן בתו"כ והובא ברש"י א',ד וכן נפסק ברמב"ם בהלכות מעשה הקרבנות פ"ג, הי"ד. |
|
משמעות המנחות באופן כללימאמרי ישיבת בית הבחירהדף הבית |