נושאים

1. הקדמה.
2. מנחות הנדבה- סוג של עולה
3. המנחות כסוג קרבן בפני עצמו
4. משמעות המנחות באופן כללי
5. פרשנויות לסוגים השונים של מנחות הנדבה
6. היחס בין השמן לבין המנחה כאינדיקציה להבנת סוגי המנחות
7. מנחת החביתין
8. קרבן התודה
9. משמעות החמץ
10. משמעות סוגי המצות השונות שבתודה
11. סיכום: משמעות המנחות באופן מפורט
12. העומר, שתי הלחם של עצרת ולחם הפנים

חלק ד. משמעות המנחות באופן כללי

1. כניעה וקבלת מרות

הרש"ר הירש מבאר על הפסוק "ויבא קין מפרי האדמה מנחה לה'" (בראשית ד', ג) את המשמעות הכוללת של המילה "מנחה", הנגזרת, לדעתו, מלשון "נחה את העם" (שמות ל"ב, לד), דהיינו 'הנהג את העם':

אולי זו גם משמעות המנחה: המקריב נכנע להנהגתו ולמרותו של אחר, או מכיר בריבונותו. הווה אומר המנחה היא אות של קבלת מרות. [14]

המעיין בפרשיות המקרא יכול להיווכח שזו אכן הוראת המושג מנחה, ונביא שתי ראיות לכך:

I.          מנחת יעקב לעשו: "מנחה היא שלוחה לאדני לעשו" (בראשית ל"ב, יט).[15]

II.         מנחת אהוד לעגלון מלך מואב: "ויעבדו בני ישראל את עגלון… ויקם ה' להם מושיע את אהוד בן גרא… וישלחו בני ישראל בידו מנחה לעגלון מלך מואב" (שופטים ג', יד-יח).

2. ביאור ראשון של המהר"ל להבדל שבין המנחה לבין העולה

המהר"ל משייך את העולה ואת המנחה לשתי מערכות שונות שהאדם פועל בהן בו-זמנית: מחד גיסא הוא מלך בתחתונים, ומאידך גיסא הוא עבד לה'.

מצד היותו מלך, עלול הוא להגיע לידי גאווה ולשכחת הקב"ה, מקור כל הכוחות בעולם, ועל כן עליו להביא קרבן עולה, לשחטו ולשרפו כליל על גבי המזבח, ובכך לבטא את ביטול ישותו כמלך בעולם ביחס למלכות ה':

…קרבן עולה שמביא אל הש"י הוא מצד הבחינה הראשונה מצד שהוא מלך בתחתונים, ולכך מביא בהמה לעולה, שהיא גם כן בריאה למטה הימנו בחשיבות, ומפני כי אין שום שררה וגדולה אצל הש"י שהכל נחשב לכלום אצל הש"י. ולפיכך קרבן העולה כולו כליל, כי מה שהוא כליל מורה כי גדולתו אינו נחשב כלום אצל הש"י.[16]

מצד היותו עבד לה', מקדיש האדם חלק מחייו לעבודת ה', ולכן מביא הוא מנחות, הבאות מצה בלבד, ללא חמץ - המבטא גבהות - וללא שאור - המסמל את היצר הרע (ברכות י"ז.). בכך מבטא האדם את הכנעתו לה',[17] אך מכל מקום אין כאן ביטול מוחלט של ישותו, ולכן הוא מקריב רק קומץ מן המנחה:

אמנם הפרשה השניה, שהיא מדברת מן המנחה, מדברת מצד שהאדם הוא עובד הש"י, ולפיכך מביא מנחה, כי העובד הש"י הוא נכנע, ולפיכך קרבנו מנחה, שהמנחה שפלה, שהרי היא מצה ולא חמץ, וזה כי הנכנע לא הוגבה כמו החמץ. השני כי אין בו שאור שהוא יצר הרע, כי הנכנע מסולק מן יצר הרע, ומצד הזה מביא קרבן מנחה אל הש"י                  (דרוש נאה עמ' רטז).

ומסכם המהר"ל:

ואין חלוק בין פרשה זאת לפרשה הקודמת, רק כי הקודמת מביא האדם הקרבן מצד שהוא מלך בתחתונים, ואצל הש"י אין חשיבות לשום נמצא, לכך הקרבן כולו כליל, ואילו פרשה זאת מדברת מצד בחינה אחרת, כי האדם הוא עבד הש"י, ונחשב מצד עצמו מנחה, ולכך אלו שתי פרשיות הם זו אחר זו.

על פי חילוקו של המהר"ל ניתן להסביר את ההבדלים ההלכתיים שהובאו לעיל בסעיף ג,2:

I.          העולה מוקטרת כליל ואילו במנחה קרב רק קומץ, מכיוון שרק חלק מחיי האדם מוקדשים לעבודת ה', וכמבואר לעיל.

II.         את דמה של העולה מוליכים למזבח רק לאחר שחיטתה, משום שאין בשחיטה בקשת התקרבות לה' אלא ביטול הישות. ואילו המנחה, כל עניינה בביטוי הכניעה לה' וקבלת מרותו, ולכן הקמיצה נעשית ליד המזבח.

III.        השחיטה כשרה בזר מכיוון שאין צורך בכוהן כדי לבטל את הישות העצמית - האדם מסוגל לעשות זאת בכוחות עצמו. מה שאין כן במנחה, שיש בה פנייה לה', ולפיכך זקוקים לכוהן שירומם את המקריב בקמיצתו.

IV.        במנחה אין סמיכה ווידוי, משום שאין היא באה על חטא אלא מסמלת קבלת מלכות ה' על האדם.

מה שעדיין איננו מובן על פי חילוק זה הוא מדוע שחיטת העולה היא דווקא בצפון בעוד שהקמיצה כשרה בכל מקום בעזרה, וכן מדוע אין נכרים יכולים להביא מנחות - וכי אין הם יכולים להקדיש חלק מישותם לעבודת הבורא?!

3. ביאור שני של המהר"ל להבדל שבין העולה לבין המנחה

לפי ביאור זה העולה איננה ביטוי לביטול הישות האנושית במציאות. ההפך הוא הנכון: זהו ביטוי לדבקות מוחלטת בה' מצד נשמת האדם, שהיא החלק הא-לוהי שבו. בשרפת קרבן העולה כליל מתכפרים לאדם הרהורי עברה וביטול עשה במזיד. האדם נכשל בעברות אלו רק בגלל ריחוקו מה', ולכן התיקון נעשה, למי שחפץ בכך, על ידי יצירת קרבה מחודשת של הנשמה לבורא:[18]

כי מפני שהאדם יש לו נשמה מן העליונים, ומצד זה האדם הוא קרוב אל השם יתברך כאשר הנשמה מן העליונים, ויש לאדם התעלות מצד הנשמה. ומפני כך מביא קרבן אל השם יתברך שהוא בעל נפש ג"כ והוא כולו כליל ולא נשאר ממנו דבר, וזה מצד כי הנשמה מתקרב אל הש"י לגמרי, ומפני זה הקרבן הוא כליל… ולפיכך שחיטת העולה בצפון… כי הנשמה היא שבה אל הש"י להיות הנשמה צפונה בלתי נמצאת  (שם עמ' רטז-ריז).

צד צפון הנו המקום שדרכו יורדות הנשמות לעולם הזה, ומשם הן חוזרות ועולות מדי לילה בזמן השינה:

כשילך לישון אז יחזיר האדם הנשמה למי שנתן אליו נשמתו, וממקום שבאו הנשמות לעולם שם יהיה מפקיד האדם נשמתו גם כן אל הקב"ה אשר נתן לו הנפש. והנשמות הם באוצר הנשמות ואוצר הנשמות הוא בצפון… שנקרא צפון בשביל כך שהדברים שבאים משם צפונים וכו'   (שם עמ' קצו).

הווה אומר: המקום שבו אפשר להגיע לכלות הנפש ולדבקות הנשמה הוא בצד צפון, שממנו יורדות הנשמות, ולכן שחיטת העולה היא דווקא בצפון.

בזאת מבואר מדוע העולה באה דווקא

באלו שני חטאים שהם עשה ולא תעשה שניתק לעשה, וכן לר' שמעון דאמר שמכפר על הרהור הלב, [משום ש]דבר זה ג"כ תולה בדעת ובמחשבה, וקרבן זה הוא מצד הנשמה שממנה המחשבה, ומצד הזה האדם קרוב אל הש"י              (שם עמ' ריז).

המנחה, לעומת זאת, אין עניינה דבקות הנשמה אלא פרישה מחומריותו של האדם, ולכן אין מביאים אותה מן החי, שיש לו נפש חיונית, אלא מן הצומח, שיש בו רק נפש צומחת הזנה אותו. אך מכיוון שאי אפשר לו לאדם לזכך את גופו לחלוטין, הוא מקטיר רק קומץ:

הפרשה השניה שהיא מדברת מן המנחה שהיא סולת, כי ההקרבה הזאת מצד שאדם מסלק עצמו מן החומר העב אשר בו יצה"ר… ולפיכך הקרבן ג"כ כפי אשר ראוי אל האדם, וזהו 'והרים ממנו בקמצו מסלת המנחה ומשמנה' וגו'  (ו', ח) כי אין כאן רק קדושה במה ולא כולו   (שם).

מעתה ברור גם מדוע השחיטה היא דווקא בצפון, בעוד שהקמיצה מותרת בכל מקום בעזרה, שכן אין האדם יכול להידבק בה' מצד נשמתו אלא בצפון, מקום היעלות הנשמות, אך לפרוש מחומריותו מסוגל הוא בכל מקום.

על פי זה אפשר לבאר ששחיטה כשרה בזר מפני שהנשמה אינה צריכה מתווכים על מנת להגיע לדבקות. אולם המבקש להתעלות מצד גופו, זקוק הוא לסיועם של הכוהנים הקדושים, ולכן הקמיצה אינה כשרה בזר.

לפי הסבר זה מבואר גם מדוע הנכרים אינם יכולים להקריב אלא עולה ואין הם יכולים להקריב מנחה: רק מצד רוחניותם מסוגלים הם להגיע להתעלות, אך אין הם מסוגלים לרומם את חומריותם, רוממות שאצל ישראל באה היא לידי ביטוי בקומץ שבמנחה.

לפי דברינו אלה נוכל לבאר דין נוסף מדיני המנחות, והוא שבניגוד למנחת ישראל, שרק קומץ ממנה קרב לגבי המזבח, מנחת הכוהנים, אשר גופם מזוכך,[19] קרבה כליל, כמו שנאמר "וכל מנחת כהן כליל תהיה" (ו', טז).