נושאים

1. הקדמה.
2. מנחות הנדבה- סוג של עולה
3. המנחות כסוג קרבן בפני עצמו
4. משמעות המנחות באופן כללי
5. פרשנויות לסוגים השונים של מנחות הנדבה
6. היחס בין השמן לבין המנחה כאינדיקציה להבנת סוגי המנחות
7. מנחת החביתין
8. קרבן התודה
9. משמעות החמץ
10. משמעות סוגי המצות השונות שבתודה
11. סיכום: משמעות המנחות באופן מפורט
12. העומר, שתי הלחם של עצרת ולחם הפנים

חלק ו. היחס בין השמן לבין המנחה כאינדיקציה להבנת סוגי המנחות

1. מנחת חוטא

בקרבן עולה ויורד נאמר:

ואם לא תשיג ידו לשתי תֹרים… והביא את קרבנו אשר חטא עשירִת האפה סלת לחטאת, לא ישים עליה שמן ולא יתן עליה לבֹנה כי חטאת הִוא (ה', יא).

ובמנחת סוטה נאמר:

והביא את קרבנה עליה עשירִת האיפה קמח שעֹרים, לא יצֹק עליו שמן ולא יתן עליו לבונה, כי מנחת קנאֹת הוא, מנחת זכרון מזכרת עון (במדבר ה', טו).

את אי-נתינת השמן במנחות אלה מבאר החינוך כך:

לפי שהשמן רמז למעלה ולגדולה, שאם אתה מערבו בכל משקין הוא צף על כולן, והוא דבר חשוב מאד, וידוע הוא חשיבות שמן הטוב, ולכן ימשחו בו המתחנכים למעלת מלכות או כהונה, על כן אין ראוי לתת ממנו במנחת החוטא הצריך להראות בעצמו דאגה ושפלות על שבא דבר עבירה לידו              (ספר החינוך מצוות עשה קכט).

וכן כתב המהר"ל:

ותמצא כי יש שלשה דברים במנחה, האחד הוא סולת שהוא נקי וזך, והוא כנגד הגוף הנקי מכל פסולת. ועליו השמן אשר הוא נקי וזך, הוא השכל הזך. ועליו לבונה זכה הוא זכות המעשים… כאשר יש לו גוף וחומר הזך, אז נמשך אל זה החכמה והשכל הזך הנרמז בשמן זית זך… ולפיכך היה נותן על המנחה לבונה זכה, כי הוא זוכה למעשים טובים אשר הם השם טוב, הכל כאשר מזכה גופו…

והנה תמצא במנחת סוטה שהיתה נוטה אחר החמרי, שעשתה מעשה בהמה, אמרה תורה שתהיה של שעורים, לא סולת נקי, כפי מה שעשתה שהיה נמשכת אחר החמרי,[23] ולכך כתיב 'לא יצֹק עליו שמן ולא יתן עליו לבנה' (במדבר ה', טו), כי נמשכה אחר החמרי ואחר הבהמה,[24] שאין לה אלו שנים וכו'   (דרוש נאה עמ' ריז).

וכן כתב גם הרב קוק:

השמן הוא כבר ענין מתאים להארה רוחנית, החמר המאיר ומגרש את החושך, המצהיל את הפנים, והמעורר את הכבוד במשיחתו, מזכיר הוא רוח הקדש וסוד המנוחה וההופעה האלהית באורה הצלול, שכח עליון זה מוכרח הוא כבר להגלות בצורה שרשית, בתכן הטבעי הצמחוני, של האדם, ושל האומה...[25]

על פי יסוד זה אפשר לבאר את הדין המובא ברש"י על הפסוק "מסלת המנחה ומשמנה" (ו', ה): "מכאן שקומץ ממקום שנתרבה שמנה", כביטוי לצד הרוחני יותר שבאדם, שאותו יש להקריב-לשעבד לגבוה.

נוכל, אם כן, לסכם: היחס שבין הסולת לבין השמן מסמל את מידת חדירת הרוח בגופו של האדם, ולכן החוטא אינו מערב שמן במנחתו.[26]

2. מנחת מחבת ומנחת מרחשת

על פי המדרש ניתן לתלות אף את ההבדל שבין מנחת המחבת לבין מנחת המרחשת בעיקרון הנ"ל, הבא בהן לידי ביטוי בעומק השונה של ספיגת השמן:

שתי מנחות הן: 'אם מנחה על המחבת' (ד', ה), 'ואם מנחת מרחשת' (שם, ז), ובשתיהן הוא אומר 'והבאת את המנחה' (שם, ח).

מה בין מחבת למרחשת? שזו תבלל בשמן וזו תיעשה בשמן כל צרכה [עץ יוסף: אצל מנחת מחבת כתוב לשון בלולה, שנא' 'ואם מנחה על המחבת קרבנך סלת בלולה בשמן מצה תהיה', ובמנחת מרחשת לא כתיב בלולה, רק תיעשה בשמן, שנא' 'ואם מנחת מרחשת קרבנך סלת בשמן תעשה'].

ואמרו חכמים במשנה: מרחשת עמוקה - מעשיה רוחשין, מחבת צפה - מעשיה קשין. כדי שלא יאמר אדם: אלך ואעשה דברים מכוערים ודברים שאינן ראויין ואביא מנחה על מחבת ואהיה אהוב לפני המקום. א"ל הקב"ה: בני, מפני מה לא בללת מעשיך בדברי תורה, שאין שמן אלא תורה ואין שמן אלא מעשים טובים.[27]

ומסביר ה"עץ יוסף":

…דמחבת כנגד המעשה, ולזה צפה, שהמעשה נראה וניכר לעתים. והיות מעשיה קשים רמז למעשים הקשין והמכוערים. וכדי שלא יחשוב שבזה שהביא מנחת מחבת יהיה אהוב לפני המקום כדמשמע מלשון מנחת מחבת שהוא לשון חיבה, להכי קאמר שתהיה בלולה בשמן שראוי שיהיו מעשיו בלולים בתורה ובמעש"ט דאקרו שמן… ולולי זה לא יהיה לרצון.

ומרחשת כנגד התלמוד ולזה מרחשת עמוקה כמו התלמוד שהוא בעמקי הלב… ולכן נעשה בשמן כל צרכה רמז לריבוי התורה. ומעשיה רוחשים לומר שיהיה נזהר שלא יבא לידי עוון וחטא פי' שלהיות מעשה המחבת קשים רמז במעשים המכוערים היות כאן בהיפוך שמעשיה רוחשים רמז למעשים המתוקנים.

ממדרש זה אנו למדים כי הבלילה בשמן היא ביטוי להחדרת תורה ומעשים טובים לחיי האדם.

על פי תפישה זו נוכל לצפות כי כמות גדולה יותר של שמן ביחס לסולת תבטא לא רק ריבוי של חכמה ודעת ה' אלא אף את ספיגתן לתוך החיים בצורה טובה יותר. ננסה לבדוק השערה זאת במנחת החביתין.