נושאים

1. הקדמה.
2. מנחות הנדבה- סוג של עולה
3. המנחות כסוג קרבן בפני עצמו
4. משמעות המנחות באופן כללי
5. פרשנויות לסוגים השונים של מנחות הנדבה
6. היחס בין השמן לבין המנחה כאינדיקציה להבנת סוגי המנחות
7. מנחת החביתין
8. קרבן התודה
9. משמעות החמץ
10. משמעות סוגי המצות השונות שבתודה
11. סיכום: משמעות המנחות באופן מפורט
12. העומר, שתי הלחם של עצרת ולחם הפנים

חלק ח. קרבן התודה

1. הקדמה

אם על תודה יקריבנו והקריב על זבח התודה חלות מצות בלולֹת בשמן ורקיקי מצות משֻחים בשמן וסלת מֻרבכת חלֹת בלולֹת בשמן. על חלֹת לחם יקריב קרבנו על זבח תודת שלמיו                                 (ז', יב-יג).

במסכת מנחות מובאים דיני המנחות[42] הבאות עם התודה:

כל המנחות באות מצה חוץ מחמץ שבתודה ושתי הלחם שהן באות חמץ               (מנחות פ"ה ה"א).

התודה היתה באה… שתי איפות… עשרים עשרון - עשרה לחמץ ועשרה למצה.

עשרה לחמץ - עשרון לחלה.

ועשרה למצה - ובמצה שלושה מינין: חלות ורקיקים ורבוכה

נמצאו שלושה עשרונות ושליש לכל מין, שלוש חלות לעשרון  (מנחות פ"ז ה"א).

הרמב"ם מתייחס למספר המצות שנאפו מעשרת העשרונים:

והעשרה עשרונים של מצה עושה מהן שלשים חלות שוות, עשר חלות מכל מין: עשר חלות מאפה תנור, ועשר חלות רקיקין, ועשר חלות מורבכת              (רמב"ם הלכות מעשה הקרבנות פ"ט הי"ח).

כדי להבין את עניינו של קרבן התודה יש לעיין תחילה בשתי שאלות:

I.  הכתוב אומר "כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תֵעשה חמץ" (ב', יא), ואם כן, מדוע מצווה התורה להביא חמץ עם קרבן זה? נשמע את השאלה בלשונו של המהר"ל:

ויש לשאול, כיון שאסרה תורה חמץ במנחה א"כ למה צוה בתודה שיהיה מקריב התודה על לחם חמץ, וכן בעצרת המצווה להביא שתי לחם מן החמץ, והרי בכל מקום מרחיק החמץ ועתה צוותה על החמץ?     (דרוש נאה עמ' רכ)

II. מדוע צריך להביא שלושה סוגי מצות, ומדוע משקלן הכולל של שלושים המצות שווה לזה של עשרת לחמי החמץ?

נקדים לעיסוק בשאלות אלה בירור קצר בדין הזמן המיוחד של אכילת קרבן התודה.

2. "ביום קרבנו יאכל"

השלמים נאכלים ביום הזביחה וכל הלילה וכל יום המחרת עד שתשקע החמה… אבל התודה אע"פ שהיא קדשים קלים אינה נאכלת אלא ביום הזביחה עם הלילה שנאמר בה 'ביום קרבנו יֵאכל לא יניח ממנו עד בקר' (ז', טו)     

(רמב"ם הלכות מעשה הקרבנות פ"י הלכות ו-ז).

את הטעם להגבלת זמן האכילה הסביר הר"י אברבנאל:

נשיב גם כן למה הבדיל השם שלמי תודה להיותם נאכלים ליום ולילה ושאר השלמים נאכלים לשני ימים ולילה אחד… היה זה כדי לפרסם הנס וזה שהבעל שלמי תודה כשהוא רואה ששלמיו אינם נאכלים אלא ליום ולילה עד חצות הוא מזמין על שלמי תודתו אחיו ואוהביו ומיודעיו לאכול ולשמוח עמו וישאלו זה את זה על מה היה תודתו והוא יגיד להם הנסים והנפלאות שעשה עמו השם וירוממוהו בקהל עם ובמושב זקנים יהללוהו. ואלו היו שלמי תודה נאכלים כשאר השלמים לשני ימים ולילה אחד לא היה הבעל מזמין לשום אדם כי לשני ימים ולילה אחד בבית אחד יאכל. אבל בראותו הבשר והלחם רב בביתו ושלא יאכל אלא ליום ולילה אחד בהכרח יקרא רבים ממיודעיו ואחוזת מרעהו לאכול פן יהיה ביום המחרת ללעג ולקלס לבני אדם הרואים אותו שורף כמות גדול מתודת שלמיו ואת אחיו ואוהביו לא קרא. [43]

וכן כתב הנצי"ב מוולוז'ין:

דתכלית תודה שבא על הנס הוא כדי לספר חסדי ה' שגמל עליו. ומטעם זה ריבה הכתוב בלחם ומיעט בזמן אכילת תודה מכל שלמים, היינו כדי שיהי' מרבה ריעים לסעודה אחת ביום הקרבה ויהי' ספור הנס לפני רוב אנשים וארבע חלות לכהנים שהן המה ת"ח[44]      (העמק דבר ז', יג).

על פי זה הוא גם מסביר מדוע התורה מדגישה דווקא את לחמי החמץ הבאים עם הקרבן (ז', יג: "על חלֹת לחם חמץ יקריב קרבנו, על זבח תודת שלמיו"), אף על פי שיש להביא עמו גם מצות: "דתכלית הקרבן הוא חלות לחם חמץ" כיוון ש"העיקר אכילה הוא לחם חמץ, דמצה הוא לחם עוני ואינו נאכל יפה כמו חמץ… והיינו דמסיים טעם שלחם חמץ עיקר משום שהוא זבח תודת שלמיו, תודה על שלומו במה שנחלץ מצרה" (שם). העולה מכאן, שקרבן התודה בא על הצלה מצרה, ומכאן ננסה לברר את הקשר של לחמי החמץ לקרבן זה.