נושאים

1. הקדמה.
2. מנחות הנדבה- סוג של עולה
3. המנחות כסוג קרבן בפני עצמו
4. משמעות המנחות באופן כללי
5. פרשנויות לסוגים השונים של מנחות הנדבה
6. היחס בין השמן לבין המנחה כאינדיקציה להבנת סוגי המנחות
7. מנחת החביתין
8. קרבן התודה
9. משמעות החמץ
10. משמעות סוגי המצות השונות שבתודה
11. סיכום: משמעות המנחות באופן מפורט
12. העומר, שתי הלחם של עצרת ולחם הפנים

חלק ט. משמעות החמץ והקשרו לקרבן התודה

1. הר"י אברבנאל: עיכוב והמתנה

השאור נאסר כדי שלא יהיה סבה לאחר ולעכב זמן הקרבן, כי אלו היתה, על דרך משל, המנחה הבאה עם העולה חמץ, יהיה סבה שבעת הסתָו הלחם יתאחר להחמיץ ויתעכב הקרבן עד חוץ לזמנו.[45]

על פי זה הוא מבאר מדוע יש להביא עם קרבן התודה הן מצות והן לחמי חמץ:

ששם מצה זו יורה על המריבה כמו 'אֹהב מצה' (משלי י"ז, יט). ושם חמץ יורה על העכוב והמתון וכמו שארז"ל 'אשרי דיין שמחמץ את דינו' (סנהדרין ל"ה.). ולפי שהאדם מוכן אל הרעות הבאות עליו משלשת המינים הנזכרים [לעיל בדבריו - מ"א], הנה הוא ממהר אם בפיו ובפרסום ואם בלבו ובמחשבותיו לנצוח ולריב עם השם… ולכך צוה השם להביא עם השלמים של תודה ג' מיני מצה כנגד שלשת מיני המריבות שהאדם מריב עם שלשת מיני הרעות הבאות עליו כאומר: 'זכור בבא עליך תלאות ואתה בא לריב עם השם, זכור כי עשה עמך נפלאות ולמוד היטב ולזה בבואך לריב עם השם התעכב במתון ולבך אל ימהר להוציא דבר כנגד השם לומר שאינו משגיח או אינו רוצה להיטיב לך'. לכך צוה להביא חלות לחם חמץ כלומר: חמץ דינך ומשפטיך לפני השם ואז תפסוק את הדין, כי הוא 'אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא' (דברים ל"ב, ד).

הקושי בפירושו הוא שאין הוא מבאר את הקשר בין לחמי החמץ של עצרת לבין העיכוב והמיתון, אם לא שנאמר על דרך הדרוש כי העוסק בתורה, שניתנה בחג השבועות, צריך לעיין במתינות ולא למהר לפסוק ולהגיע למסקנות.

2. ר"ע ספורנו: היצר הרע כגורם הסכנה

והודיע שאף על פי שכל השלמים קדשים קלים מכל מקום יש חילוק ביניהם, שאם הם על אודות הודאה יהיה עמהם לחם, בתוכו מין חמץ. כי אמנם סיבת הסכנה אשר עליה ההודאה הוא 'שאור שבעיסה'[46] מכל מקום מיני המצה רבות עליו  (פירוש ר"ע ספורנו, ז', יא).

גם כאן הקושי הוא בלחמי החמץ של עצרת, שוודאי לא נצטווינו להביאם חמץ בעקבות איזו סכנה שסיבתה היא היצר הרע. נוסף על כך, אין מבואר כאן מדוע באו שלושים מצות ורק עשרה לחמי חמץ, אך באותו משקל.

3. הנצי"ב מוולוז'ין: התערבות אנושית

דמצה אין בה יתרון ע"י תחבולות ידי האדם להעלות העיסה יותר מהקמח והמים שנבראים ממנו ית'. מה שאין כן חמץ שולט בם תחבולות האדם להעלות העיסה ע"י שאור, מש"ה הוא אות שקיום ישראל הוא רק ברוח ד' (העמק דבר, שמות י"ג, ג).

בהמשך דבריו מוסיף הנצי"ב כי כל תחבולות המלחמה בארץ ישראל "לא היו אלא כדי שיהא נראה כמעשה טבע".

וכן פירש בעניין איסור חמץ ושאור:

ובאשר ששאור הוא אמצעי הנעשה בידי אדם להוסיף על הבריאה מהבורא ית' ע"י תחבולות בני אדם מש"ה הזהיר הכתוב בבהמ"ק ללמדנו דכל המתקרב יותר לה' ראוי למעט יותר בתחבולות אנוש… דמש"ה הזהיר הכתוב על החמץ בפסח משום שאז זמן השרשת אמונה בלב ישראל. אכן במקום הקִרבה לפני ה' אזהרה תמידית היא  (ויקרא ב', יא).

גם הרש"ר הירש כתב כך כהסבר למצוות אכילת מצה בפסח:

שלילת דבר חימוץ במשך שבעת ימי חג המצות דוחה כל רעיון על אודות השתתפות אנושית עצמאית שהיתה כביכול בתקומתנו לחירות. ואילו אכילת המצה עם כניסתו של חג חירותנו מקשרת ומפתחת את רעיון החירות הסוציאלית, בה זכינו מאת ד', לרעיון התמסרותנו בידי ד' אשר הודות לה ולמענה זכינו בחירות… בדומה לכך הורחק לתמיד כל שאור מן המזבח אשר במקדש ד'   (רש"ר הירש, שמות י"ב, יח).

על פי דברים אלה מובן מדוע יש להביא לחמי חמץ עם קרבן התודה: ההצלה הייתה על ידי כל מיני השתדלויות אנושיות, בדרך הטבע, וחשוב שהאדם יברר לעצמו משניצל, שאלמלא רצון ה' לא היו כל השתדלויותיו מועילות. מעין זה מובא בספר שפת אמת:

והארבעה שצריכין להודות על נס, מ"מ אלה הנסים מתלבשין קצת בטבע. ולכן תודה יש בו חמץ ומצה, כי מצה היא הנהגה עליונה בלי הסתר, וחמץ הוא כשמתלבש בטבע ומשתנה ע"י צמצום והסתר, וזה שאור שבעיסה שמשנה העיסה.

והנס ביציאת מצרים היה למעלה מכל הטבע לכן הוא מצה. אבל נסים הנסתרים בטבע הם חמץ ומצה כנ"ל… וזה הוא שצריכין להודות ולהעיד שגם הטבע הכל מהנהגתו ית' ללמד על הכלל כולו.[47]

אמנם גם כאן חסר ביאור על לחמי החמץ של עצרת,[48] ועדיין אין משמעותם של שלושת סוגי המצות ברורה.

4. המהר"ל: שעבוד היצר הרע לעבודת ה'

על פי שיטתו של המהר"ל החמץ והשאור הנם סמל ליצר הרע. בראייה כוללת כוח זה הוא כוח חיובי - זהו כוח בונה שהעולם אינו יכול להתקיים בלעדיו. אולם למרות זאת יש להרחיקו מעבודת ה'. לכן במשך כל השנה יש להרחיק חמץ ושאור מעם המזבח,[49] אולם בעצרת, יום מתן תורה, אין צריכים להרחיקו, מכיוון שהתורה מדריכה אותנו כיצד להשתמש ביצר באופן בונה:

והנה במה שברא הש"י הכל, בזה יצה"ר הוא טוב, ואין להרחיק את החמץ, אע"ג שהרחיקה התורה החמץ והשאור מצד עצמו כי הוא רע, אבל בודאי כאשר השם יתברך ברא הכל, יצר הרע הוא טוב מצד הכל, כמו שאמרו במדרש ''וירא א-להים את כל אשר עשה והנה טוב מאד' - …אפילו יצר הרע… שאם אין יצר הרע לא נשא אשה ולא הוליד בנים', ולפיכך מצד כלל הבריאה הוא טוב מאד שממנו פריה ורביה, אבל מצד עצמו בודאי רע, רק כי משמש הרע לטוב כמו שהשאור הוא רע בעצמו רק הוא טוב כאשר הוא בעיסה…

בחג השבועות שתי הלחם חמץ, ולא רחקה התורה את החמץ כי יש ביצר הרע הטוב מצד זה, כי [א] אם לא היה יצר הרע באדם לא היה האדם מקבל שכר על המצות שבתורה… [ב] ועוד כי לא נתנה תורה למלאכי השרת, שהרי כן השיב משה למלאכים כאשר אמרו 'תנה הודך על השמים' (תהילים ח', ב)… שאמר להם משה: 'מה כתיב בתורה: 'לא תגנב', 'לא תנאף', קנאה יש ביניכם? יצה"ר יש ביניכם? תורה למה לכם?'. והנה התורה היא מצד היצה"ר, ואל"כ לא היתה התורה נמצאת. [ג] גם כי כנגד היצה"ר נתן התורה, כי הטוב לעֻמת הרע, כי יצה"ר שהוא רע ברא כנגד זה הטוב הגמור היא התורה שהיא הטוב הגמור, ולפיכך אמרו בפ"ק דקידושין:[50] 'תנו רבנן: 'ושמתם' - נמשלה התורה כסם חיים, משל לאדם שהכה את בנו מכה גדולה והניח רטיה על מכתו ואמר לו: 'בני, כל זמן שהרטיה זו על גבי מכתך אכול מה שהנאך ושתה מה שהנאך ורחוץ בין בחמין בין בצונן ואין אתה מתירא, ואם אתה מעבירה הרי היא מעלה נומי'. כך הקב"ה אמר להם לישראל: 'בני, בראתי יצה"ר ובראתי לו תורה תבלין ואם אתם עוסקים בתורה אין אתם נמסרים בידו''…

ומזה הטעם לא הרחיקה התורה בחג השבועות החמץ, כי אם נתן להם היצה"ר קנו על ידו התורה, ולא זכו אל התורה רק על ידי החמץ הוא היצה"ר, כי איך אפשר לקנות 'לא תנאף' 'לא תגזל' כאשר אין יצה"ר (דרוש נאה עמ' רכ).[51]

מכאן עובר המהר"ל לבאר את עניינו של החמץ בקרבן התודה: על ידי הצלתו מן הסכנה מגיע האדם לתחושה עמוקה שלא רק הצדדים הרוחניים שלו מחוברים לה', אלא אף גופו מושגח על ידי ה', ומתוך כך הוא משעבד את כל הווייתו - ואף היצר הרע בכלל - לה'.

יסוד זה בא לדעתו לידי ביטוי ב"מזמור לתודה"[52] (תהילים ק') בפסוק "הוא עשנו ולא [ולו קרי] אנחנו" (שם, ג):

החמץ כנגד מה שאמר 'ולו אנחנו', כי החמץ מורה על יצר הרע, וצריך האדם שיזבח יצרו [- ולא אנחנו] ולצאת מן יצה"ר, ולשוב אל הש"י [- ולו אנחנו]… וקודם שהוא שב אליו נראה כאילו לא היה ברשותו, אבל מפני השבתו הוא אליו לגמרי, וזהו כנגד בעלי תשובה שזובח יצרו ומתודה עליו ושב אל הש"י כמו שיתבאר.

ומין המצה הוא כנגד מה שאמר 'הוא עשנו', כי מצד שהוא ית' עשנו בראנו מצה בלי שאור לגמרי, כי ברא הש"י אותנו נקי מכל כמו המצה   (דרוש נאה עמ' רכג).[53]

המהר"ל מבאר לא רק את המצווה להביא חמץ, אלא אף את המצווה להביא שלושה סוגי מצה השווים במשקלם ללחמי החמץ:

ועוד יש להבין דברים גדולים בענין זה, כי היו שלשה מינים של מצה כנגד הנשמה שיש בה ג' כחות, נפש רוח נשמה הידועים, והם בלא שאור רק טהורים לגמרי מן החמץ, אבל החמץ הוא נגד הגוף שבו יצר הרע עד שזובח יצרו אשר בגוף ועושה תשובה, ולפיכך של חמץ כמו שלושה של מצה, כי האדם הוא משני חלקים גוף ונשמה וזה כמו זה, רק כי הנפש יש בה שלשה כחות מחולקים הידועים… ולפיכך החמץ שקול כמו אותם שלשה של מצה, ואנו נותנים הודאה אל הש"י כאשר עשה נס, כי הנשמה שלו והגוף פעלו.               (שם עמ' רכד).