בס"ד

פתרון בעיות יסוד בתכלת

תוכן המאמר

1. זיהוי החלזון על ידי בעל חוות יאיר ובעל שלטי הגבורים
2. על מה מבוסס הזיהוי
3. שימוש בשפת הגויים בהלכה
4. עמדת הרב הרצוג
5. צבע דמו של החלזון
6. האם יש לחלזון קונכיה? האם יש להגדיר החלזון כתולעת או דג?
7. האם ניתן לדחוק את החלזון בידיים עד שיצא דמו?
8. מיפקד פקיד
9. צידת החלזון
10. האם החלזון נמצא גם בים הכינרת?
11.  עולה אחד לשבעים שנה
12. גופו דומה לים
13. מקורות בש”ס ראשונים ואחרונים בעניין בדיקת התכלת
14. מהו קלא אילן?.
15. בדיקות התכלת שאני עשיתי
16. חידוש חפץ של מצווה בלי מסורת
17. ה"נזק" בהטלת תכלת של טעות
18. אם דורות אחרים לא זכו לתכלת מה נשתנה הדור שלנו מכל הדורות?
19. גוון של תכלת הכשר לכו"ע
20. שיטת הגר"א לענין מספר חוטי התכלת שיש להטיל
21. קשירת ציצית עם תכלת – דיון בשיטת הרא"ש
22. האם יש חיוב לקשור את הציצית עם תכלת – בדומה לקשירת הציצית בלי תכלת?
23. יש המתנגדים לחידוש התכלת כי "התכלת" נגנז
24. האם מותר להוסיף סממנים לדם התכלת?

 

 

הבהרה: אין אני יכול להביא את המאמר הנ"ל להרב אלישיב. אבל יש לומר שכמה רבנים שראו דברי לכאורה השתכנעו.

 

 

פתרון בעיות יסוד בתכלת –

מאת שלמה משה שיינמן

 

א] הראיה החזקה ביותר שחלזון הטרונקולוס [הנקרא בלשון עממי, ארגמון קהה הקוצים, ובלשון העתיק דג הפורפר] הוא מקור כשר לתכלת

         

          במקור חיים של בעל חוות יאיר בהלכות ציצית סימן יח כתוב וז"ל: "בחידושים כתבתי דדם חלזון שבו צובעין תכלת אינו בלו"א, רק צבע פורפר שנעשה מדם דג הנקרא הדג פורפר".[הערה שלי: שלא לטעות, הדם של חלזון הטרונקולוס באמת אינה כחול אלא פורפר, רק התוצאה של הצביעה היא תכלת. ועיין עוד בתמונה של התמיסות המתקבלות מארגמון קהה קוצים ,בספרו של הרב מנחם בורשטין על התכלת אחרי עמוד 304 כדי להבין היטב שאין מחלוקת במראה דם החלזון בין הרמב"ם ובעל חוות יאיר.]

          וכ"עד" שני לזיהוי, (שמצאתי דרך ספר לולאות התכלת של שלמה טייטלבוים) עיין בספרו של רב אברהם הרופא , פורטאליאוני, שלטי גבורים שנדפס במנטובה בשנת שע"ב , ענייני מקדש, בפרק עט . וזה לשונו:

 

"והמילה הזאת בלאטה יש לה שתי משמעיות כפי הפרש הלשונות כי בלשון לאטינו רוצה לומר עש האוכל הבגד ובלשון יון רוצה לומר רמש הים הנקרא פורפורא והוא החלזון שצובעים בו התכלת".

          אכן יש להוסיף, שחוקרת גויה בשם Diane C. Bonacci טוענת שכל החלזונות מסוג מורקס ובוקינם murex and buccinum (הכוללת גם חלזון הטרונקולוס המסוגל לתת חומר צביעה גם לסגול וגם לכחול) שהוציאו מהם חומר הצביעה לעשיית בדים סגולים, נקראו על ידי היוונים בשם פורפירי ובלטינית פורפורא. לדעתה שורש המילה יש לו משמעות לערבב, ללוש או לערבב בחוזק. ולהבדיל, כמו שאציין בהמשך גם הרב טבגר טען שבימנו היוונים קוראים לחלזון הטרונקולוס בשם פורפירס.

          ולעשות שלום בין המקורות השונים, כנראה נצטרך לאמר שביוונית קראו  לחלזון התכלת מילים שונות, בדיוק כמו שבימנו יש הקוראים לחלזון התכלת, ארגמון קהה הקוצים, ויש בשם טרונקולוס, ויש בשם מורקס וכו' וכולם מתכוונים לאותו ענין.

ויש לציין, שלענ"ד (וכך גם הבנתי מרב טבגר) באופן תיאורטי כל החלזונות שנשאו השמות, דג הפורפר, או פורפורא, שמסוגלים לתת לנו נוזל לצביעת תכלת ושעומדים בבדיקת התכלת, כשרים, למצוה.

אבל מצד סימנים שונים, מסתבר שהמקור העיקרי לתכלת היתה מחלזון הטרונקולוס.

 

ב] מקורות אפשריים לפסקי בעל חוות יאיר ובעל שלטי הגבורים

 

          לפני שאשתדל בע"ה להוכיח על פי דרכים המקובלות בהלכה שחלזון הטרונקולוס = החלזון של תכלת [בעבר המדענים קראו לחלזון הנ"ל מורקס טרונקולוס אבל בזה"ז משמיטים המילה מורקס], אקדים הקדמה מספר התכלת, עמ' 248, של הרב מנחם בורשטין. הרב בורשטין הביא מכתביו של הרומאי קאיוס פליניוס (שחי בשנים 79-23 לספירתם). וכך הוא מסכם: "הצורים מכרו את ארגי הפורפור שלהם נגד משקל כסף. הם הוציאו מהחלזון ארבעה עשר מיני גוונים של צבע, אשר הודרגו משחור הדיו הנוצץ עד הסגול והאדום וביניהם עד הורד הבהיר הכחלחל (הלבנון) הנוצץ.

          "כי היו מבדילים בצבעי החלזון בייחוד את צבעי הפורפור האדום ואת צבע הפורפור הסגול (Violacae Purpura), אבל לשני המינים היו גוונים וצללים שונים. הצבע הראשון של הפורפור האדום בא מעצם חלזון הפורפור הנקרא ברומית: פורפור הים                  (purpura  pelagia)...הצבע השני, היאקנט, הוא של חלזון התלוי בסלעים ובכיפים, הנקרא ברומאית בשם חלזון השופר או החצוצרה... קליפות שניהן הן משרגות וככליריות, אבל של האחרון, לאמר, של היאנקינטום היא יותר כדורית ושל הראשון יותר מחודדת".

          יוצא ממה שהבאתי שגם הארגמן הופק מחלזון ולא רק תכלת.

          וכן קבע הרב הרצוג ש'מורקס ברנדריס' (אחד מסוגי הפורפור) מוציא צבע הארגמן. [ועיין עוד בדברי הרב קאלישר בדרישת ציון עמ' קלז, וקופת הרוכלים של בעל תפארת ישראל].

          גם במקורות של קדש המילה פורפור קשור לארגמן ותכלת.

          לדוגמא, הרב אריה קפלן בפירושו (באנגלית) לתורה (The Living Torah ) [הוצאה תשמ"ה] על שמות פרק כד פסוק ד, דייק מדברי הראבי"ה על ברכות ג עמוד ב ומוסף הערוך , ערך  פורפורא- שהחלזון חייב להיות אחד מסוגי ה-פורפורא Purpura. הוא קבע גם שתרגום השבעים על התורה ליוונית לפעמים תרגם את המילה תכלת oloporphorus אולופורפורוס שמגלה לדעת הרב קפלן שהיא מופקת  מ-פורפורא Purpura.

          הרב קפלן המשיך וקבע, שתרגום השבעים על תנ"ך תרגם את המילה ארגמן ליוונית בשם פורפורא או פורפוריוס porphura or porporeus.

          הרב קפלן קבע שם גם, שהמילה פורפורא הוא לא רק שם צבע ביוונית אלא גם שם החלזזן פורפורא שנקרא היום (באנגלית) בשם מורקס murex.

          ושאלתי מומחה בתחום של היסטוריה ויוונית , פרופסור דניאל שוורץ [איש דתי] מה פירוש המילה אולו olo הבאה לפני המילה פורפורוס בתרגום השבעים על תכלת.

          הוא השיב שהמילה ליתר דיוק היא הולו holo ולא אולו, ושמשמעות המילה היא, "כולו", הוי אומר, כולו מצבע פורפורוס.

          לפי הבדיקה שלו המילה הולופורפורוס holoporphorus מופיעה פעמים בתרגום השבעים. פעם כתרגום של "תכלת" בבמדבר פרק ד פסוק ז ופעם בבמדבר פרק ד פסוק יג כתרגום למילה "ארגמן".  בדרך כלל תכלת מתורגמת כמילה האווקינטוס hawakinthos שהיא המקור למילה באנגלית המודרנית hyacinth שהיא כחול-סגול.

          [פרופסור שוורץ גם קבע שJosephus- ההיסטוריון בזמן סוף בית שני, יוסף בן מתתיהו, השתמש במילה האווקינטוס hawakinthos לתאר צבע כחול או לתאר איזו אבן יקרה.]

          ואח"כ שמעתי מהרב מנחם סליי שליט"א, שהפוסקים הגדולים בדרך כלל אינם סומכים על הטקסט של התרגום השבעים שיש בידינו, עד כדי כך שיקבעו הלכה על סמך הנאמר שם. ואני מודה, שלא ברור לי, אם אפילו במקצת ניתן לסמוך על תרגום השבעים;

לכן אביא ראיה ממקור מוסמך יותר.

          אבל יש לציין קודם, שמצאתי  בשו"ת שרידי אש חלק ג סימן ל ד"ה בפרק הראשון, התייחסות של כבוד לעמדת תרגום השבעים וז"ל: "בפרק הראשון הוכחנו, כי דעת חז"ל שתיבת ופרע תרגומו גילוי הראש. וגם אונקלוס, ששמר בתרגומו על המסורה, תירגם בפסוק זה: ויפרע ית רישא דאתתא וכמו כן תרגומים עברים אחרים. וגם התרגומים האחרים, כגון תרגום השבעים והפשיטתא תירגמו תיבה זו במובן של גילוי שער ראשה".

          ועתה לחזור לעניינינו, בדברי אסתר רבה (וילנא) פרשה י:יב  משמע שהמילה פורפורא היא קשורה גם למושג של תכלת וגם לארגמן (או לפחות לתכלת): "ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות [תכלת וחור ועטרת זהב גדולה ותכריך בוץ וארגמן]: רבי פנחס אומר מלך מרדכי על היהודים, מה המלך לובש פורפרין כך מרדכי לבש פורפרין, מה המלך עושה עטרה כלולה בראשו כך מרדכי לובש ועטרת זהב גדולה".

          ואף על פי שניתן לטעון שלא כל בגד פורפרין צריך להיות מתכלת או ארגמן ורק במקרה הפורפרין של מרדכי היה כך. לא משמע לי כך מדברי הרמב"ן שמות פרק כח פסוק ב וז"ל:

          "והאפוד והחשן לבוש מלכות, כענין שכתוב והמניכא די דהבא על צוארך (דניאל ה טז)..... וכתיב (דניאל ה טז) ארגוונא תלבש והמניכא די דהבא על צוארך. והתכלת גם היום לא ירים איש את ידו ללבוש חוץ ממלך גוים, וכתיב (אסתר ח טו) ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וחור ועטרת זהב גדולה ותכריך בוץ וארגמן, והתכריך הוא המעיל שיעטף בו":

          [מכאן משמע שהתכלת של הגויים והתכלת של היהודים חד הוא, ולא כשיטת הרב הרצוג].

          לאור כל הנ"ל, אחרי שהרב טבגר קבע שעד היום ביוון חלזון הטרונקולוס נקרא "פורפירס" ללא קשר לצבע, כי אינם יודעים שאפשר להפיק ממנה צבע, יש סבירות גבוהה שאותו חלזון הוא החילזון ממשפחת הפורפורא שממנה עשו תכלת בעבר.

           גם המילה 'יקינטון' שלפי ה'ערוך' ,כך תרגם עקילס הגר את המילה תכלת, וגם המילה האווקינטוס של תרגום השבעים יוצרות קשר בין הפורפור, מורקס טרונקולוס ובין החלזון [ע"פ מה שהבאתי לעיל בשם הרב בורשטין].     

 

ג] ראיות שניתן על פי פירוש המילים של ימינו בשפת הגויים, להגדיר גם כן מה היה פירוש המילה לפני מאות שנים

 

          וחיפשתי ראיות שניתן על פי פירוש המילים של ימינו בשפת הגויים, להגדיר גם כן מה היה פירוש המילה לפני מאות שנים (כגון המילה פורפר). ויש כעין חזקה, שמשמעות המילה לא השתנתה במשך הדורות .

          1] הרב הרצוג [דבריו מובאים בספר התכלת של הרב בורשטין] ניסה לזהות אינדיגו וגם הגוון של אינדיגו, שהוא פירוש של קלא אילן לפי הערוך, על פי ההגדרות של אינדיגו אצל הגויים בזמן הזה. [אבל באמת ראיתי שהרב ישראל אריאל חלק על הרב הרצוג בזה, ולדעתו אין האינדיגו של ימינו יכול ללמד דבר על האינדיגו בזמן הערוך . ולכן לדעתו אין להוכיח מאינדיגו מה היה גון התכלת]

          2] בסנהדרין ד, וברש"י על שמות יג, ט"ז ר"ע קבע שיש 4 בתים בתפילין של ראש, כי "טט בכתפי שתים פת באפריקי שתים". הרי ר"ע סמך על הלשון של הגויים כדי לפרש מילה שנכתבה בתורה מאות שנים לפני זמנו.

          ושמא גם כאן אין ראיה, שאולי ר"ע בכלל לא סמך על לשון הגויים שהיו בימיו אלא היה לו קבלה שבימי משה כך בלשון כתפי ובלשון אפריקי קראו למילה שתים. אבל לפי זה, קצת יותר קשה להבין מדוע רבי ישמעאל חלק על ר"ע שם בסנהדרין על המקור להלכה שיש 4 בתים בתפילין של ראש.

          ומצאתי קצת ראיה בפירוש (באנגלית) של רב אריה קפלן על התורה (שמות יג,ט"ז)

[The Living Torah] שרבי עקיבא לא היתה לו קבלה ממשית . כי לפי הרב קפלן המילה פת בשפת המצרית שהיתה בזמן התורה בעצמה מורה על המספר 4 וטט יש לו משמעות או של אסיפה, או משמעות של דבר אלוקי או משמעות של עור קשה. ואם כן , לכאורה היה ראוי להביא ראיה מהשפה המצרית, השפה שרוב עם ישראל הכיר בזמן התורה, ולא ראיה מהרכב של שפת אפריקי ושפת כפתי. ואם רבי עקיבא בכל זאת הניח את הלשון המצרית והשתמש בלשון כפתי ואפריקי, משמע בגלל שבימיו, דווקא המילים האלו היו עוד בשימוש, והוא הוכיח מלשון כפתי ואפריקי של ימיו.

          ויש להוסיף שיש מי שהעיר, בעניין טטפת שאולי אין סתירה בין הפירוש במצרית העתיקה לבין פירוש רבי עקיבא. שאולי אפריקי וכתפי הם 2 שמות נרדפים לאותו לשון מצרית עתיק;

          ויש להשיב שלפחות לפי תוספות  סנהדרין ד',ב' ד"ה: 'לטטפת', כתוב שכתפי ואפריקי הם 2 לשונות (ולא לשון א'). ואולי המקשן הבין כדברי השיטה מקובצת למנחות ל"ד,ב', עיין שם.

            3] הרבה פעמים בפירושו על התורה רש"י משוה בין מילה בלע"ז ומילה בתורה וקובע שפירוש המילה בתורה היא כפירוש המילה בלע"ז. ורש"י עשה כך, למרות החשש שאולי פירוש המילה בלע"ז השתנה בין זמן נתינת התורה לימיו. וכאן כמה דוגמאות:

                א]רש"י בראשית פרק לה פסוק ח – ואלון בלשון יוונית אחר.

                ב]רש"י בראשית פרק מא פסוק ח - הנחרים בטימי מתים, ששואלים בעצמות. טימי, הן עצמות

 בלשון ארמית,

                ג]רש"י בראשית פרק מא פסוק כג - צנמות - צונמא בלשון ארמית סלע

                ד]רש"י בראשית פרק מא פסוק מג - רך בלשון ארמית מלך

                ה]רש"י בראשית פרק מט פסוק ה - מכרתיהם - לשון כלי זיין, הסייף בלשון יונוית מכי"ר

ו]רש"י שמות פרק יב פסוק ט -  אל תאכלו ממנו נא - שאינו צלוי כל צורכו קוראו נא בלשון   

 ערבית:

                ז]רש"י במדבר פרק ה פסוק ב - עצמות אדם בלשון ארמית

                ח]רש"י דברים פרק ג פסוק ט - שניר - הוא שלג בלשון אשכנז [שנעע] ובלשון כנען:

                ט]רש"י דברים פרק כא פסוק יד - לא תתעמר בה - לא תשתמש בה בלשון פרסית קורין לעבדות

  ושימוש, עימראה. מיסודו של רבי משה הדרשן למדתי כן:

                י]רש"י דברים פרק לב פסוק יד - חמר - יין בלשון ארמית:

            4] במשנת שביעית לר' יוסף ליברמן עמודים קיב, קיג מובאת מחלוקת, מה היא עמדת רב סעדיה גאון בעניין הגבול הדרומי של ארץ ישראל. ומשמע לי, ששני הצדדים היו מוכנים לסמוך על הלשון הערבית של ימינו כגילוי מילתא מה היתה כוונת הגאון. וז"ל:

          “ומש"כ בספר ארץ ישראל (עמ' ל"ה) דאילת הוא בתחום עולי מצרים, עפ"י מה שתרגם רב סעדיה גאון מעלה עקרבים "עקבה-עקרבין", ורוצה לומר לפי זה שנתכוין לעקבה שע"י אילת, נסתרו דבריו מתוך דברי התבוה"א (עמ' כ"ה) שכתב דכוונת רס"ג למעלה עקרבים שבעמק אלגור (הערבה שמים המלח עד אילת) שנקרא כולו ,אל עקבה ע"ש העיר עקבה שבדרומה עי"ש, ויפה השיגו גם בס' המעשר והתרומה (פ"ה, עמ' מ"ג) ובקונטרוסו הארץ לגבולותיה."

          בהמשך בספרו של הרב ליברמן, גם קצת משמע לי שסמכו על הערבית של ימינו לגילוי כוונת הרב סעדיה גאון בפ' מסעי; כאשר הגאון תרגם, נחל מצרים- "ואדי אל עריש מאסר".

          5] בספר מדות ושיעורי תורה מאת ר' חיים פ בניש עמ' סט אנו לומדים:

          "למשקל הדרהם השתמש הרא"ח נאה בדרהם הטורקי שיצא בימיו בא"י, ומשקלו 3.2 גרם, או ביתר דיוק 3.205 גרם. ע"פ משקלו עולה דמשקל רביעית מים לדברי הרמב"ם    [=27 דרהם] הוא 86.4 גרם, נמצא ע"פ חשבון מידת מעוקב רביעית (10.8 אצבעות מעוקבות) זו, שהאצבע שמדד בה הרמב"ם היתה בת 2 ס"מ, כשיעור העולה מאורך אמת היד. [וראה בסעיף הבא את הוכחותיו שמשקל הדרהם לא השתנה מימות הרמב"ם. אמנם יש להעיר , שאע"פ שבעיקרון צדק הראח"נ, שכן שינויים גדולים לא חלו במשקל הדרהם, מ"מ התברר לנו שדרהמי הגאונים והרמב"ם היו קטנים מהדרהם הנ"ל ב7- - 12 אחוזים ומשקלם 2.83 - 2.97 גרם, ראה להלן פרק ל' סעיפים ה', ו'. א"כ הרביעית כ: 74 - 76 גרם והאגודל 1.9 - 1.91 ס"מ".

          אינני יודע אם להלכה אנו מקבלים את דברי המחבר הנ"ל שמשקל הדרהם קצת השתנה, אבל מה שחשוב לי, היא, העובדה שרב חיים נאה אכן סמך על מה שהגויים קראו בימיו דרהם, כגילוי מילתא, מה היה הדרהם של הרמב"ם.

          ולמען האמת אודה, שהיו עוד סיבות לפי מה שמובא בספר מידות ושיעורי תורה (עמוד ע') שעל פיהן קבע הרב חיים נאה שיעור ביצה ורביעית. א]"שאם הקטינה הממשלה את הדרהם הרי לא יתכן שבכל המדינות הנז' שנהגו בשיעור זה הורידו, ביום שהממשלה הקטינה את הדרהם, את שיעור חלה לתק"כ דרהם קטנים." ב]ש"בספר כפתור ופרח כתב שהדרהם של הרמב"ם משקלו 16 גרעיני חרוב המכונים קירט, וכל קירט משקלו 4 גרעיני שעורה א"כ הדרהם 64 שעורים. וכך הוא גם כיום שצורפי הזהב שוקלים הדרהם ע"י 16 גרעיני חרוב המכונים קירט שמשקלם 4 גרעיני שעורה. עוד כתב הכו"פ שם שדרהם  וחצי הוא "מתקאל" [דינר זהב], וכך הוא גם כיום. ולא יתכן לומר שגרעין החרוב, השעורה, הדרהם והמתקאל כולם הוקטנו ביחס שווה זל"ז." ג]"הרמב"ם כתב את משקל הרביעית במשקל דינרים- דינרים צוריים 17.5 דינר בקרוב. משקל הדינר ידוע ומקובל בכל תפוצות ישראל כ 4.8 - 4.2 גרם, שכן בשיעור זה השתמשו לפדיון הבן, ולא יצא על זה שום ערעור. א"כ נמצא דשיעור רביעית לרמב"ם לכל היותר 84 גרם".

          6] מצאתי 2 מקרים, שהחפץ חיים השתמש בהם בלשון הגויים כדי להבין מה פסקו רבותינו להלכה. בשולחן ערוך, אורח חיים סימן רטז סעיף ג, כתוב "על הורד, ועל הקנמון שהוא עור הנדי, ועל מי הורד, ועל הלבונה והמצטיכי וכיוצא בהם, בורא עצי בשמים". ובמשנה ברורה, סימן רטז סעיף ג, מוסבר " עור הנדי - ט"ס וצ"ל עוד הנדי וביאורו עץ בושם הבא מארץ הודו כי עוד הוא עץ בלשון ערבי והנדי היינו מארץ הודו ששם גידולם [הגר"א]",ע"כל.

          ובביאור הלכה סימן שב ד"ה מותר :

          "ודע עוד דאיתא בירושלמי פרק כלל גדול על המשנה המלבן רב כהן בשם רבנן דקיסרין אמיינטון חייב משום מלבן וע"ש בק"ע שלא פירש בו כלום והאיר ה' עיני ומצאתי בערוך ערך אמיינטון וז"ל במדרש שה"ש בפסקא נפת תיטופנה צא ולמד מן אמיינטון הזה שאינו מתגהץ אלא באור פירוש בלשון יוני ורומי מין אבן הנטוית ונארגת לבגד ובהיותה מלוכלכת מגהצין אותה באור עכ"ל. הערוך והשתא מה נכונים דברי הירושלמי דאשמועינן רב כהן דמה שמגהצים אותה באור הוא בכלל ליבון כיון דדרך ליבונה בהכי וכמו שאר דברים שמיטהרים ומתכבסים ע"י מים כן זה ע"י האש. והנה מן הירושלמי הזה ג"כ סייעתא לדברי תפארת ישראל הנ"ל:"

          7] שו"ת חתם סופר חלק א (או"ח) סימן ג ד"ה לברר דבר

          "לברר דבר זה נאריך קצת בעזה"י וה' יאיר עינינו בתורתו. הנה בפי' גויל הקלף ודוכסוסטוס פליגי, כי התוס' [שבת ע"ט ע"ב ד"ה קלף] ור"ת בראשם ס"ל קלף הוא העליון וכותבים בתחתיתו סמוך לבשר ודוכסוסטוס הוא העבה הסמוך לבשר וכותבים בעליונו צד הנוטה לשערות, וכתב ר"ת כי סוסטוס בלשון יון בשר, אך בזה כתב ר' בנימין המוספי במוסף ערוך ערך דוכסוסטוס שהמגיד כיחש לר"ת כי איננו כן בלשון יון (מיהו בב"ב י"ד ע"א כ' תוס' בלשון מדי ע"ש),".עכ"ל

          אנו רואים מכאן שגם לר"ת וגם לערוך הדין נקבע על פי לשון הגויים, והויכוח היה מה באמת הגויים אמרו.

          8] בפירושו של התפארת ישראל על המשניות עשרות פעמים יש שימוש בלשון לועזי כדי להבהיר מושגים שמופיעים בש"ס. ואלו קצת מהבולטים ביותר.

א] פירוש תפארת ישראל, תפא"י מסכת עבודה זרה פרק ג משנה ד: יז אפרודיטי כך שמה של הע"ז ההיא בלשון יון, שפירושו אשת הזימה שאמרו שממונה להצליח בנישואין, והיא הצורה של עובדי נוגה שנקרא ג"כ [פענוס] [ועי' תשובת חו"י ד"ה ע"ב דבכל כה"ג ליכא השתא משום לא ישמע על פיך, כמ"ש לעיל, ונ"ל ראיה לדבריו מסוף משנתינו שאין נוהג ביה מנהג אלדי מותר], והעמידוהו שם לקישוט המרחץ ומותר לרחוץ בה בלי החזקת טובה [כפ"ד מ"ג[ :

 

ב] פירוש תפארת ישראל, תפא"י מסכת אבות פרק ג משנה יח קמד וגמטריאות הוא חכמת המדידה והתשבורת, שנקראת בלשון יון [געאמעטריע], ר"ל מדידת הארץ, ור"א בעל המאמר זה היה בקי בכל אלה [כהוריות ד"י ע"א:]

 

ג] פירוש תפארת ישראל, תפא"י מסכת זבחים פרק י משנה ח "וס"ל לר"ש דאין מושחן רק כמין כי יוונית, ושאר השמן נאכל לכהנים [וכי יוונית, כתב רש"י במנחות [דע"ה א'] שהיא כמין כ', ותוס' שם כתבו בשם הערוך שהיא כתמונה זו   /\ והר"ב במנחות [פ"ו מ"ג] כתב שהיא כמין ט, וברש"י בחומש פרשה תצוה כתב, שכי יוונית היא כתמונת נ כפופה שלנו, אולם

ברמב"ם [פ"א מכלי מקדש] כתב שהיא כמין,X ומסתבר כרמב"ם שכן באלף בית יווני האות הכ"ב הוא בצורת X, ונקרא בלשון יווני כי בכף רפוייה, אלא שבלשון עברי כל ב' ג' ד' כ' פ' ת' שבראש התיבה הם דגושים, ולהכי נקרא אצלנו כי יוונית, וכל זה דלא כרתוי"ט ......"

 

ד] פירוש תפארת ישראל, תפא"י מסכת מדות פרק א משנה ג כה קיפונוס מן המערב אפשר שנקרא קופינוס, על שם שהיה שם אחורי קודש קדשים גנת וורדין שנקרא כך בלשון יון, ועשוהו שם לכבוד הקודש קדשים שהיה לפניו במזרח [ובשלטי

גבורים פ"ג כתב, דקיפוס בלשון יון גן, ופינוס רצה לאמר עבודה, דהיינו עבודת הגן, ואם כן היה צריך לאמר קיפוספונוס, רק דדרך לשון יון כשמחבר ב' מלות שסופו של זה דומה כראשיתו של זה יקצר המלה, כגון כשירצו לומר "טבע הזהב" צריך לאמר בלשון יון בשלימות "דינאמוס קריסוס" אבל יקצר היווני ויאמר דינאקריסוס, הכי נמי יקצר ויאמר תחת "קיפוספונוס, קיפונוס"], ויש אומרים שנקרא כך על שם אותו שהתנדב לבנותו,

               

ה] פירוש תפארת ישראל, תפא"י מסכת כלים פרק כד משנה ה   יח תרבוסין כך נקרא בלשון רומי עור שהופשט ועדיין שערותיו עליו:

 

ו] פירוש תפארת ישראל, תפא"י מסכת כלים פרק כט משנה א ד והפליון של ראש בלשון יון נקרא כל כובע שמחודדת בראשה בשם פליון, ויש בה ג"כ כנפים מזה ומזה להדקה תחת הגרון, ומדיש פליון אחר שהוא לבוש להגוף [כנדה פ"ח מ"א]

להכא קאמר הכא פליון של ראש.....

 

ז] פירוש תפארת ישראל, תפא"י מסכת פרה פרק א משנה ג לג פרכדיגמא הנה בלשון יון נקרא כך מטבע שנפסל ע"י צורת המלך שעבר עד שיטבעו עליו צורת מלך החדש, והרי כספא כי כספא, ורק הצורה משונה, כך בהמה זו כשרה היא, רק

שצורתה כל חודש י"ג אינה כראוי, ונ"ל דמפני שלא רצו לומר בו לשון כשר או פסול כנראה ונדחה שאינו חוזר ונראה, להכי כל א' כנה לו שם מיוחד באופן ששם כנוי שלו יעיד עליו שאינו כשר ולא פסול להקרבה

 

ח] פירוש תפארת ישראל, תפא"י מסכת ידים פרק ד משנה ו נט וספרי הומרים ר"ל ספרי אפיקורסים, נוטריקון המירו רם שהמירו אמונתם בהקב"ה שהוא רם ומתנשא, וי"א שהמירם שם מין הוא ונ"ל דהיינו ספרי האמער שהיה בימי שלמה והוא בתעתועיו חיבר כמה שירי עגבים לאלילים, ועדיין הם בעולם כתובין בלשון יוני:

 

ד] אם זה כל כך ברור שחלזון הטרונקולוס כשר כמקור לתכלת – מדוע הרב הרצוג לא בא לאותו מסקנה?

 

התשובה - שגם הרב הרצוג כתב "ההשערה שהמורקס טרונקולוס הוא החלזון של תכלת, קרובה מאד אל הדעת", ורק מחוסר ברירה הוא בחר בינטינה כי לדעתו קצת מסימני החלזון בדברי חז"ל אינם נמצאים ב"מורקס טרונקולוס" . לכן, אם יש דרך להסביר איך כל הסימנים של החילזון של חז"ל באמת נמצאים ב"חלזון הטרונקולוס" [ואותו הסבר לא היה גלוי להרב הרצוג] , גם הרב הרצוג היה מודה שיש לחלזון הנ"ל עדיפות על פני יצורים אחרים.

          ויש לציין שלדעת הרב שבתי רפפורט שמה שאמרתי לגבי הרב הרצוג הוא נכון גם לגבי הרבי מראדז'ין (אבל אין לי ראיה לכאן או לכאן).

 

סימני החלזון

ה] צבע דמו של החלזון

 

במקום אחד רש"י תיאר את דם החלזון כצלולה (שבת ע"ה) ובמקום אחר כצבע הים (חולין פ"ט).

הרמב"ם בניגוד לכאורה לרש"י תיאר דם החלזון כשחור הדומה לדיו (הלכות ציצית ב,ב).

          אם כן כיצד נכריע, כי אפילו אם נמצא בעל חי שדמו מתאים לדעת הרמב"ם לכאורה בהכרח אותו בעל חי לא יכול להיות החלזון לדעת רש"י, וכן להפך?

          אלא שבדם ארגמון קהה הקוצים (טרונקולוס) אפשר לעשות שלום עם כל השיטות.

          וזה לשונו של פרופסור אלסנר המובאת בספרו של הרב בורשטין עמוד 303:

"עכשיו עלינו להכיר את הצבע המופק מארגמון קהה-הקוצים: לאחר פציעת קונכיתו מפיקים מן החלזון החי תמצית צלולה, בהתאמה מדויקת למתואר במסכת שבת (עה א). בתמצית הצהבהבה, מופיע צבע ירוק שבאופן ספונטני נהפך טורקיז ואחריו כחול, עד שלבסוף מתייצב הצבע הסופי: סגול הנוטה לשחור. צבע זה ניתן להגדירו ככחול הפתוך בארגמן. יצויין, דרך אגב, כי שלל הצבעים הרב גוני הנ"ל, מסביר יפה את דמויי התכלת אל הצבעים השונים של הים, העשבים, האילנות, הרקיע, הנוגה, והקשת" [כוונתו לדברי מדרש תהלים (בובר) מזמור צ ד"ה {יח}.]

          יש להוסיף, שאם לדעת משהו, הצבע הסופי של דם החלזון כאשר הוא נוזלי, עדיין אינו מספיק שחור להקרא כשחור כדיו, יש עדיין אפשרות להסביר כשלמה טייטלבוים בלולאות התכלת, עמוד 260 וזה לשונו:

"קיים כל דברי הרמב"ם במעשה הצביעה של חלזון המורקס (הוספה שלי: הכוונה למורקס טרונקולוס- ארגמון קהה הקוצים) שהסממנים הן לצורך חיזור הצבע, ושחרות הדם היא תוצאה מריכוז הגבוה של ארגמן כשהוא יבש, ובנימוסו במים וסממנים לעין השמש (או על ידי אידוי) נהפך  הארגמן לתכלת.

 

ו] האם יש לחלזון קונכיה? האם יש להגדיר החלזון כתולעת או דג?

 

הרב הרצוג הסכים שהחלזון הוא כעין תולעת המוקף בקונכיה שחי בים שמכח שהוא חי בים הוא נקרא גם בתואר דג. וגם הרבי מראדז'ין כתב שלולי הראיות האחרות שהיה לו בעד הדיונון, (היצור שהוא בחר כחלזון התכלת) הוא היה מבין בפשטות שיש לחלזון קונכיה.

          הערוך הביא ראיה (בערך חלזון ג) שיש לחלזון נרתיק על סמך המדרש בפסי' דויהי בשלח פרעה ששם כתוב "אמר להון חלזון הזה כל זמן שהוא גדל נרתיקו גדל עמו". ועיין בספר לולאות התכלת של שלמה טייטלבוים שהוכיח שגם רש"י וגם רד"ק וגם רבי יעקב עמדין ועוד , קבעו שהחלזון הוא כעין חומט שחי בים.

הרב מנחם אדלר העלה טענה נגד האפשרות שארגמון קהה קוצים-מורקס טרונקולוס יכול להיות החילזון כי הרמב"ם במשנה תורה מתאר החילזון כדג.

          בתחילה חשבתי שהתשובה לטענתו פשוטה, שלראשונים היתה להם הגדרה רחבה מהו דג הכוללת ארגמון קהה קוצים. שהרי רש"י על הש"ס, במסכת בכורות דף ח/א ד"ה

בני ימא,קבע "דגים יש בים שחציין צורת אדם וחציין צורת דג ובלע"ז שריינ"א":וכן במסכת חולין דף קכו/ב רש"י ד"ה עכבר שבים, קבע "דג הוא דומה לעכבר ועכבר שמו". וכמו כן רש"י בסנהדרין  צא,א תיאר החלזון כתולעת (הכוונה לכאורה לתולעת עם קונכיה). ובשבת עד,ב וכן עז,ב קבע רש"י שהחלזון היא כמין דג קטן.

          וכמו כן אנו לומדים "בקופת הרוכלים" של התפארת ישראל שנדפס לפני פירושו  לסדר מועד  שלדעת הערוך, יש לחלזון נרתיק. (וכך מובא גם  בשיר השירים רבה (וילנא) פרשה ד ד"ה ב דבש וחלב "החלזון שכל זמן שהוא גדל נרתיקו גדל עמו".וכן בפסיקתא דרב כהנא (מנדלבוים) פרשה יא ד"ה [כא] ר' לעזר. וכן בילקוט שמעוני פרשת עקב רמז תתנ.).ובצירוף עם המקורות שהחלזון הוא דג שחי בים, הבין התפארת ישראל שמדובר בחומט שחי בים.

          ובזה לכאורה , הסכים התפארת ישראל לכללו של הרב קוק במשפט כהן: "ובודאי למעוטי במחלוקת עדיף כל כמה דאפשר. ואפי' נצטרך בשביל העדר חידוש מחלוקת לומר איזה דוחק, ג"כ אין בכך כלום, וכה"ג דקיי"ל דמיישבים סתירות שבין העדים אפי' ע"י דוחק, כדי שלא יהי' חילוק ביניהם, ותלינן בדברים רחוקים, שאינו יודע בעיבורו של חודש ושטועה תרתי או תלת שעי, לכל חד וחד כדאית לי', וכדקיי"ל בחו"מ סי' כ"ט ס"א, שאנו מפרשים אפילו בלשון רחוק, שלא לעשות סתירה ומחלוקת בין העדים, וה"ה בכל דבר שאנו יכולים להשוות אין לנו לומר שיש כאן מחלוקת".

          וכן לפי שיטת הגר"א (אליהו רבה) על כלים פרק י משנה א, ניתן לקרוא לחומט שחי בים דג. וז"ל "ול"ג עצמות חיה שבים שכל שבים מין דג  הוא כל דמות שיהיה לו".

          וכן ר' עובדיה מברטנורה על אותה משנה ד"ה ועצמות הדג כתב "אם עשה כלי מעצמות בריות שבים מצילים לפי שאין מקבלים טומאה. כדתנן לקמן בפרק יז כל שבים טהור.

          וכן הרמב"ם כאשר הוא כתב על דברים שאינם מקבלים טומאה גם בפירושו למשניות וגם במשנה תורה הלכות טומאת המת פרק ו  וכן בהלכות טומאת המת פרק כא הלכה א הוא השמיט כל דיבור על חיות שבים ורק דבר על דגים יחד עם שאר הדברים שהמשנה בכלים פרק י מנתה כדברים שאינם מקבלים טומאה.

          וכן הכסף משנה על פרק ו של הלכות טומאת המת הלכה א, כאשר הרמב"ם כתב עצמות הדג ועורו העושה מהם כלים אינם מקבלים טומאה, הסביר כר' עובדיה מברטנורה שמקור ההלכה הוא מצד מה שכתוב בפי"ז דכלים משנה יג "כל שבים טהור. ובתורת כהנים (שמיני) ממעט שאם עשה מהם כלים אינם מקבלים טומאה ויליף לה מדכתיב או בגד או עור מה בגד מדבר הגדל ביבשה אף עור מדבר הגדל ביבשה".

          ולמרות הנ"ל אין הדבר כל כך פשוט  שארגמון קהה קוצים-חלזון הטרונקולוס נחשב דג לפי הרמב"ם לפי מה שכתב הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות פרק ב הלכה יב

 

          "האוכל כזית משרץ המים לוקה מן התורה שנאמר: אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ ולא תטמאו בהם, הרי כלל בלאו זה שרץ הארץ ושרץ העוף ושרץ המים, אי זהו שרץ המים אלו הבריות הקטנות כמו התולעים והעלוקה שבמים והבריות הגדולות ביתר שהן חיות הים, כללו של דבר כל שאינו בצורת הדגים לא דג טמא ולא דג טהור כגון כלב המים והדלפון והצפרדע וכיוצא בהן".

          אולי מכאן ניתן לטעון שאם תולעת אינה דג גם החלזון  טרונקולוס, שהיא תולעת עם קונכיה, אינה דג. במיוחד אחרי שהבין הערוך השלחן על יורה דעה פרק פג שבאמת על פי ההלכה הנ"ל אנו רואים שהרמב"ם צמצם מאד פירושו מה היא בגדר דג.

          ויש 2 תשובות להשיב.

          א] הרמב"ם בספר המצות - מצות לא תעשה - מצוה קעט מעיד בעצמו שכל הקדמונים כולם קראו לבריה שאין בה צורת דג בשם דג טמא- עיין שם. לכן כאשר הרמב"ם קרא לחלזון דג הוא התכוון למה שהעולם קוראים דג.         

          ב] המשבצות זהב על יורה דעה סימן פג אות ב חלק על הערוך השלחן וקבע שאין לצמצם, אפילו לדעת הרמב"ם, את מספר הבריות הנכנסים בגדר של דג.

          וז"ל: "והפר"ח תמה דגם בעלי קומה שאין בצורת דג לוקה מבשרם האמור בדגים וזה ברור. דלא כיש טועים בפי' הר"מ ואומרים דבעלי קומה שיש להם סנפיר וקשקשת אסורים וביטול דבר זה מבואר. ומ"מ א"י דכבר עמד הרמב"ן בזה בהשגותיו על ספר השרשים  הביאו המ"מ שם ותי' דמריבויין אין לוקין להר"מ יע"ש העולה מזה דלכו"ע אף להר"מ בעלי קומה שהם בצורת חיות שאין להם סנפיר וקשקשת  הם בלאו דמבשרם אלא שאין לוקין עליהן להר"מ מריבויין ונ"מ לאיסורין מבטלין זא"ז דבעינן שלא יהיו איסור א' אף דחלוקין בטעמן כמ"ש בסי' כ"ז".

          עוד הוא כתב שם "והעולה להלכה כל שיש לו קשקשת  והיה צורת דג או בעלי קומה כחיות הים שרי כדאמרינן פרק אין מעמידין חמרא דימא שרי ועז הוא שיבוט"א טהור הוא ויודה הר"מ ז"ל בזה". [אולי הפרי מגדים במשבצות זהב שם שתק בענין בריות קטנות שיש להם סנפיר וקשקשת מצד שהוא סובר כמו שכתב החזון איש בבכורות סימן ט"ז ס"ק י"ח "אבל רהיטת הדברים דמתהוין מעצמו אינן רק בעלי גופים קטנים כמו תולעים ויבחושים ואינם לעולם בצורת דגים ולא בעלי סנפיר וקשקשת".]

          ויש לי סיוע לשיטת הפרי מגדים שאין לצמצם המושג דג טמא, מזה שהרמב"ם בפירושו לכלים פרק יב משנה א (לפי תרגומו של הרב קאפח) הסביר שהחלזון  היא צדף (ובתרגום הישן של הרמב"ם שרץ המים).

יש מום הנקרא חלזון-נחש האם מכאן יש להוכיח שצורת החלזון כצורת נחש?

לענ"ד על סמך דברי הערוך, המום נקרא על שם שיש לו תכונות גם של חלזון וגם של נחש. אבל כיון שמטרתי רק לחפש בעל חיים שאפשר לצאת עם דמו מצות תכלת, לא יהיה כל כך נורא בעיני אם יש מי שסובר שיש גם סוג של נחש בנוסף לדג הפורפר של בעל חוות יאיר, הכשר [מצד דמו] למצות תכלת [כל זמן שצביעה עם דמו של נחש היא לא מעשית] ופעם ראיתי שהרב ישראל אריאל שליט"א כתב כעין זה.

ז] האם ניתן לדחוק את החלזון בידיים עד שיצא דמו?

     רש"י  למסכת שבת עה,א ד"ה הפוצעו. קבע שניתן לדחוק החלזון בידיים עד שיצא דמו. קונכית חלזון הטרונקולוס היא קשה, ואם כן איך נקיים דברי רש"י בחלזון הטרונקולוס.

          ויש להשיב שלפי מאמר אחד שראיתי באינטרנט http://phoenicia.org/industry.html היה בזמן העתיק הידע, לעשות חור בתוך קונכית חלזון הטרונקולוס ולהוציא התולעת בתוכו חי. ואם כן דברי רש"י מכוון כלפי התולעת בתוך הקונכיה.

          אי נמי אולי היה להם דרך להמיס את קונכית החלזון, כי קראתי שיש חלזונות שניתן להמיס את קונכיותם על ידי תוספת חומרים למים שהם נמצאים בהם.

 

ח. מיפקד פקיד

          אנשי מדע אומרים שחלזון הטרונקולוס מפריש את נוזל התכלת שלו כדי למשוך חלזונות אחרות לפריה ורביה.  ורק בעת פריה ורביה יש ריכוז גדול של חלזונות במקום אחד.

          ונלענ"ד, שאחרי שמצאנו שהטרונקולוס יכול להפריש נוזל התכלת ולהמשיך לחיות, יש התאמה לדרישת ר"ת בתוספות מסכת שבת דף עה עמוד א  וז"ל התוספות "והשיב לו ר"ת דדם חלזון הראוי לצביעה מיפקד פקיד ולא מיחייב על אותו הדם משום נטילת נשמה ועל דם אחר היוצא עמו נמי לא מיחייב דלא ניחא ליה כי היכי דליציל ציבעיה".

 

ט. צידת החלזון

          שאלתי את ברוך סטרמן מאגודת פתיל תכלת, אם ניתן לצוד חלזון הטרונקולוס על ידי רשתות כדברי התלמוד במסכת שבת. והוא ענה: ודאי, כן.

          ויש להעיר שתוספות הבין מהירושלמי שאין איסור מלאכת צידה דאורייתא בשבת לגבי חלזון ואם כן עלינו להסביר את הסתירה, בין הבבלי והירושלמי.

          וסביר להניח שאין סתירה, אלא שהתלמוד בבלי התייחס לדרך הרגיל שאוספים את החלזון ששם יש בו איסור צידה דאורייתא בשבת, והירושלמי התייחס לשיטה נדירה לאיסוף החלזון שאין בו איסור דאורייתא בשבת. והסבה שאין בו איסור דאורייתא ע"פ דברי הגרש"ז אויערבך בהערה קמ"ה לפרק כ"ז בשמירת שבת כהילכתה "מה שאין כן בנמלה וכדו' שבנקל אפשר לקחתה, גם אם דרכה להחבא, מ"מ אין זה, גדר של צידה, ולא רק בבע"ח המצויין בין אנשים, אלא אפילו כאלה שאינם מצויין בין אנשים כלל, כגון צב, אם אין דרכם לברוח ובנקל אפשר לאחוז בהם, מסתבר דרק משום מוקצה אסור לתופשם ולא משום צידה".

          ועיין במה שכתבתי בנושא עולה לאחד לשבעים שנה ותראה שיש פעמים נדירים שהים אפילו זורק את החלזון אל היבשה באיזורים הקרובים לראש הנקרה, ואז ודאי דינם כדין צב. ולדעת הרב טנדלר, הוא הדין לגבי חלזונות  המצויים במים רדודים, שאפשר לצדו "בשחיה אחת" שלא הוי מעשה צדה. [ואין לי מספיק ידע בהלכות שבת לקבוע – אם החידוש של הרב טנדלר, מקובל על הכל, ואין אני כל כך זקוק לו].

          לסיכום, בדרך כלל צדים את החלזון על ידי מאמץ וקושי, לכן הבבלי מחייב חטאת על צידת החלזון בשוגג בשבת [משום צידה]. והירושלמי שפטר, פטר דוקא במקרה "שבנקל אפשר לאחוז בהם".

 

י. האם החלזון נמצא גם בים הכינרת?

 

לדעת ר' יהודה בזוהר [זוהר כרך א (בראשית) פרשת ויחי דף רמא עמוד ב] חלזון התכלת נמצא גם בכנרת, וזה לשונו:

 "א"ר יהודה זבולן ויששכר תנאי עבדו, חד יתיב ולעי באורייתא וחד נפיק ועביד פרקמטיא ותמיך ליששכר דכתיב (משלי ג') ותומכיה מאושר והוה פריש בימי למעבד פרקמטיא וחולקיה הכי הוה דהאימא הוה אחסנתיה ובגיני כך קרי ליה ירך, דרכיה דירך לנפקא ולמיעל הדא הוא דכתיב (דברים ל"ג) שמח זבולון בצאתך ויששכר באהלך, לחוף ימים ישכון באינון פרישי ימים למעבד פרקמטיא לחוף ימים אף על גב דחד ימא הוה ליה באחסנתיה בתרין ימין שרייא,".

          וכן משמע לי, שגם רבנו בחיי סובר שהחלזון מצוי בשני ימים, כי רבינו בחיי על במדבר פרק י פסוק ב קבע שחלזון "הוא הדג המצוי בים כנרת". ובפירושו למדבר פרק טו פסוק לח רבנו בחיי קבע בשם הרמב"ן שחלזון הוא "דג שדומה עינו לעין הים ודמו שחור כדיו, ובים המלח הוא מצוי".

          וכאשר שאלתי את ר' אהרון רקלין, אם הוא יכול לתרץ מדוע ציין הזוהר את הכינרת כמקור החלזון, הוא הסביר שאין כוונת הזוהר לים כינרת אלא למונח קבלי הקשור לספירת מלכות.

          ואין אני מקבל את דבריו.

          ועדיין ניתן לטעון שיש 2 מיני חלזונות המפיקים תכלת. כדברי הרב טוקצינסקי המחבר של "עיר הקודש והמקדש,"ששם חלזון הוא שם כולל לחלזונות שונים". ולפחות לדעת הזוהר יש מין, כשר לתכלת,  שחי במים מתוקים וא' במים מלוחים.

          ולגבי מה שכתב הרב טבגר "לא מסתבר שצבע מכל חלזון כשר לתכלת. איזה ענין יש לתורה בחלזונות". עניתי לו 2 תשובות: א]לתת סיוע גשמי לשבט זבולון להגשים את הברכה "זבלון לחוף ימים ישכון" (ע"פ מגילה ו );

ב] רש"י בסוף פרשת שלח כותב ד"ה פתיל תכלת: "על שם שכול בכורות תרגומו של שכול תכלא- ומכתם היתה בלילה, וכן צבע התכלת דומה לרקיע המשחיר לעת ערב ושמנה חוטין שבה כנגד שמנה ימים ששהו ישראל משיצאו ממצרים עד שאמרו שירה על  הים." אם כן, אפשר לומר שיש ענין לקבל את התכלת דווקא על ידי הריגת בעל חי- חלזון, זכר לשכול בכורות מצרים כמו ששאר הדברים בציצית מזכירים לנו את יציאת מצרים (הרב טבגר אהב תירוץ ב יותר מתירוץ א).

          ולא מסתבר לי, לומר שיש רק מין א' של חלזון, והוא חי, גם במים מלוחים וגם במים מתוקים, כי אם כן, מדוע הרמב"ם וכל שקדמו לו השמיטו סימן כל כך חריג לזהות  את היצור הנדרש ורק הצביעו על סימנים פחות בולטים.

          ושאלתי את אסף שטיין, (אחד ממפיקי התכלת החדשה) האם ידוע לו אם המורקס טרונקולוס או מין אחר של מורקס יכול לחיות במים מתוקים כמו מי הכינרת?

          הוא ענה שעד עתה גילו שבמקסיקו יש מין של מורקס (לא מורקס טרונקולוס) שחי במים מתוקים ושיש אפשרות לצבוע ממנה כותנה אבל לא צמר.           ואם כן, לדעתי, מאד סביר להניח שבימי רבני הזוהר, מצאו עוד סוג של מורקס שחי בכינרת, והפיקו מאותו מורקס וגם ממורקס טרונקולוס, תכלת הכשר לציצית. (ואודה שמומחה אחר לחלזונות בארץ בשם מיניס (לא חובש כעת כפה) אמר לי, שלא ידוע לו על שום חלזון בכינרת שיכול לתת חומר לצבע).

          וחיפשתי תקדים להוכיח שאותה מילה בעברית יכולה לכלול גם מין חי שחי במים מלוחים וגם מין אחר שחי במים מתוקים . וראיה עקיפה לכך מצאתי בתלמוד בבלי מסכת חולין דף קכו עמוד ב שם כתוב “:מתוך שנאמר עכבר שומע אני אפילו עכבר שבים, ששמו עכבר" ופרש רש"י ד"ה עכבר שבים - "דג הוא דומה לעכבר ועכבר שמו."

          וכן בעמוד הבא אנו לומדים  ת"ר: "הצב למינהו - להביא הערוד וכן הנפילים וסלמנדרא, וכשהיה ר"ע מגיע לפסוק זה אומר:  מה רבו מעשיך ה'! יש לך בריות גדלות בים ויש לך בריות גדלות ביבשה, שבים - אלמלי עולות ביבשה מיד מתות, שביבשה - אלמלי יורדות לים מיד מתות; יש לך בריות גדלות באור, ויש לך בריות גדלות באוויר, שבאור - אלמלי עולות לאוויר מיד מתות, שבאוויר - אלמלי יורדות לאור מיד מתות, מה רבו מעשיך ה'. תנו רבנן: כל שיש ביבשה יש בים, חוץ מן החולדה.

          כמו שמצינו בשמונה שרצים ששם חיה אחד כולל כמה מינים, אלו שחיים בים ואלו שחיים ביבשה, כך סביר להניח ששם חילזון כולל מין, שחי במים מתוקים ומין אחר שבמלוחים.

           ואח"כ מצאתי הסבר הרבה יותר טוב לתרץ מדוע הזוהר קבע שהחלזון מצוי בים כינרת. אבל להסביר, קודם אצטרך לצטט המקום בזוהר (חלק ב דף מח/ב) שמשם אנו לומדים שהחלזון היה בכינרת. וז"ל הזוהר: "כתיב זבולון לחוף ימים ישכון. והא ימא חד הוה בעדביה אלא מאי לחוף ימים. ודאי אוקמוה חברייא ברזא עלאה. וירכתו על צידון כד"א יוצאי ירך יעקב. זבולון שוקא דימינא דגופא הוה. וים כנרת הוה בעדביה ומהכא אשתכח חלזון לתכלתא."

          מכאן אנו רואים שאותה שיטה (שיטת ר' יהודה) שקבעה שנחלת זבולון לא הגיעה לים התיכון, היא גם השיטה שסוברת שהחלזון מצוי בים כינרת.

          ומדוע ? שאנו לומדים במגילה דף ו, שהיתה מסורת ששבט זבולון קבל החלזון בנחלתו. ואם נחלת זבולון לא הגיע לים התיכון, מוכרח היה לומר שבכינרת מצוי החלזון.

          לא בגלל שכך ראו בעיניהם,שיש חלזון בכינרת, אלא כדי לקיים את המסורת.

          ולפ"ז , אנחנו שסוברים כשיטת הגר"א ליהושע יט,יד "צ"ל שגבול זבולון מפסיק באמצע גבול אשר, והולך על צידון רבה ושם מתפשט קצת לרוחב כתבנית ירך", איננו צריכים לקבל את דברי הזוהר שהחלזון מצוי בים כינרת.

          וגם בזוהר עצמו יש שיטות החולקות על שיטת ר' יהודה שנחלת זבולון לא הגיע לים הגדול (באותו מקום בזוהר שמופיע שיטת ר' יהודה). וכאן אצטט:

"ר' יוסי אמר כל שאר ימין הוו מהדרן קרפולין בימא דיליה, והוא לחוף אניות אתר דכל ארבין משתכחין למעבד סחורתא, וירכתו, אמר ר' חזקיה ירכתיה דיליה מטי על ספר צידון ותחומא פריש לההוא אתר ופרקמטיא דכל מארי סחורת סחרין ותייבין בסחורתיהו לההוא אתר, רבי אחא אמר כתיב (ויקרא ב') ולא תשבית מלח ברית אלהיך מעל מנחתך על כל קרבנך תקריב מלח וכי אמאי מלח אלא בגין דאיהו ממרק ומבשם מרירא לאטעמא ואי לאו הוי (בגין) מלחא לא יכיל עלמא למסבל מרירא הדא הוא דכתיב (ישעיה כ"ו) כי כאשר משפטיך לארץ צדק למדו יושבי תבל, וכתיב (תהלים פ"ט) צדק ומשפט מכון כסאך, ומלח איהו ברית דעלמא קיימא ביה דכתיב (ירמיה ל"ג) אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי, בגין כך אקרי ברית אלהיך ואקרי ים המלח וימא אקרי על שמיה, ר' חייא אמר כתיב (תהלים י"א) כי צדיק יי' צדקות אהב דא מלחא בימא (ס"א במייא) ומאן דפריש לון גרים לגרמיה מיתה בג"כ כתיב לא תשבית מלח דהא דא בלא דא לא אזלא, אמר ר' אחא ים חד הוא ואקרי (שמות מ"ח) ימים אלא אתר אית בימא דאיהו מיין צלילן ואתר דאית ביה מיין מתיקן ואתר דאית ביה מיין מרירן בג"כ ימים קרינן ועל דא לחוף ימים"

          לפ"ז כאשר הרמב"ם וסמ"ג וספר החינוך פסקו שהחלזון מצוי בים המלח כשיטת התלמוד אין צורך לומר שהם חולקים על הזוהר אלא רק על שיטת ר' יהודה בזוהר.

          ועיין בפירוש הרמב"ם למשניות כלים טו,א לראיה שכאשר הרמב"ם הזכיר הביטוי ים המלח לגבי החלזון  הוא התכוון לים התיכון, ולא למה שאנו קוראים בזה"ז ים המלח. וגם לא יתכן להסביר ברכתו של זבולון בחלזון, כמבואר במגילה דף ו, אם נדרוש שים המלח של הרמב"ם הוא ים המלח של ימינו, שהרי נחלת זבולון לכל הדעות לא הגיע לשם. וכן מוזכר בספרי (על ברכתו של זבולון) שהחלזון נמצא בים שעל יד יפו צור וכזיב [מקום לא רחוק מחיפה].

 

יא. עולה אחד לשבעים שנה

          סבר הרב הרצוג , שאף על פי שאין לדרוש על סמך דברי חז"ל, עולה אחד לשבעים שנה [גירסא אחרת שבע שנים] שבעל חיים, שנבחר כחלזון התכלת, יעלה בדיוק בשיעור הנ"ל, בכל זאת, יש לדרוש, שהחלזון  יהי' נדיר ברוב השנים ורק למעט זמן מצוי בכמויות גדולות. לכן הרב הרצוג, לא הכשיר את המורקס טרונקולוס כי הוא חשב שאין במין הנ"ל הסימן הנ"ל (יחד עם הסימן של גופו דומה לים, שעל הסימן הזה כבר יש תשובה).

          משה רענן, מומחה בתחום החלזונות (איש דתי), מבקש לענות על הדרישה של הרב הרצוג כך:

            "מתוך השוואה עם בעלי חיים אחרים הנתונים לצייד ניתן לשער שבעבר היו תנודות חריפות בשכיחות הארגמון במי החופים של ארץ ישראל. ייתכן וזה ההסבר למאמר "החילזון עולה אחת לשבע (או שבעים) שנים". לאחר תקופה של איסוף נמרץ הפך החילזון נדיר, ולכן נאלצו לאספו בחופים של ארצות אחרות עד להשתקמות האוכלוסייה המקומית. תופעה זו ייחודית, אגב, לארגמון קהה הקוצים. לאור היכרות עם הביולוגיה של החילזון ברור שהתגובה לאיסוף מופרז היא דרסטית ומקומית. במינים שבהם השלבים הלרווליים הם פלנקטוניים (Veliger) אין השפעה רבה לאיסוף מקומי. גם חיסול מוחלט של האוכלוסייה המקומית אינו פוגע בשכיחות לאורך זמן משום שמייד לאחר עונת הרבייה חלה התיישבות מחודשת של לרוות המגיעות עם זרמי הים מחופים אחרים, קרובים או אף רחוקים. אלא שבניגוד למינים בעלי שלב שחיין, בארגמון קהה הקוצים בוקעים מנרתיקי הביצים חלזונות זוחלים זעירים  שאינם שוחים, אלא משלימים את מחזור חייהם בקרבת מקום. איסוף מופרז מחסל את האוכלוסייה המקומית משום שפרטים חדשים אינם יכולים למלא במהירות את מספר אלה שנאספו. ההשתקמות של האוכלוסייה עלולה להימשך שנים רבות.  

            העובדה שהארגמון קהה הקוצים אינו יוצר אוכלוסיות צפופות בחופי ישראל במשך תקופה ארוכה אינה נובעת מהתנודות התקופתיות שתוארו בפסקה הקודמת, אלא קשורה, לדעתי, לתהליכים בקנה מידה גיאולוגי. עד לבניית סכר אסואן חלה השקעה של חול, שהובל על ידי הנילוס מרמות אתיופיה, בקצב מהיר, בעיקר בדרום הארץ. חול זה העניק למישור החוף את צורתו האופיינית כלומר - חופים חוליים רחבים בדרום ההולכים וצרים ככל שמצפינים. העובדה שהחול נסחף מכיוון דרום משפיעה לא רק על כמות החול השוקע אלא גם על גודל הגרגירים. בדרום הארץ, הקרוב למקורות החול, גרגירי החול גדולים, וככל שמצפינים גודל הגרגר הולך וקטן. כתוצאה מתהליכים אלו התפתחו בדרום ארץ ישראל חופי צבירה (חופים שבהם מצטבר חול והים נסוג מערבה) ואילו בצפון התפתחו חופי גידוד (חופים סלעיים ומפורצים שבהם מתרחשת בליה של סלע). בכל אזור תפוצתו מפגין הארגמון קהה הקוצים העדפה לתשתית קשה (סלעים או חצץ)[1]. ביטוי להבדלים בין החופים הסלעיים של א"י והחופים החוליים מבחינת האכלוס על ידי הארגמון נמצא כבר במקורות, משום שאכן עיקר צייד חלזונות התכלת היה בצפון הארץ בעל החופים הסלעיים – "יוגבים – אלו ציידי חילזון מסולמות של צור עד חיפה" (שבת כו, א). "אמר לו (הקב"ה לזבולון) כלם צריכין לך על ידי חילזון ..." (מגלה ו, א). הארגמונים והארגמניות עדיין שוכנים כיום לחוף שבט זבולון (בין צור לבין חיפה), לכן נמצאו באזור זה מצבורי ענק עתיקים של קונכיותיהם ששמשו להפקת התכלת והארגמן בימי קדם. ייתכן אם כן שהתשובה לשאלה כרוכה  בעובדה שרוב צפון ארץ ישראל אינו בשליטתנו, ורוב אזורי צייד החילזון המסורתיים נמצאים מעבר לגבול הצפוני [2], ומהתחזקות האופי החולי של חופי הארץ מאז שהשימוש בחילזון היה נפוץ. יש בתופעה זו משום תמיכה בדעה שהארגמון קהה הקוצים הוא מקור התכלת, משום שהזיקה שלו לחופים סלעיים (לנחלת זבולון) מודגשת יותר מאשר של מינים אחרים ממשפחת הארגמונים.

     כיוון נוסף לפתרון עשוי לבוא מעדויות ארכאולוגיות המתארות את תפוצת מפעלי הצביעה של התכלת והארגמן סביב כלל הים התיכון. ככל הנראה הפניקים נדדו למקומות שונים כדי לעסוק בצביעה. הדעה הרווחת היא שהיה צורך להעתיק את המפעלים בגלל ההתפתחות של ריחות מטרידים כתוצר לוואי של הפקת הצבע. לדעתי ייתכן וגורם נוסף, ואולי חשוב יותר, הוא הידלדלות אוכלוסיית החלזונות בסביבה הקרובה למפעלים. ייתכן וצריכת הצבע סופקה לא רק על ידי אוכלוסיית החלזונות בחופי הארץ אלא גם על ידי יבוא מכל אגן הים התיכון. החילזון "עולה אחת לשבעים שנה" וביתר הזמן יש צורך לייבאו, ולכן "דמיו יקרים".

          ויש לציין שהבנתו של הרב הרצוג על "עולה א' לשבעים שנה" אינו כהבנת רש"י במגילה ו. לכן פירושו של משה רענן הוא טוב דווקא לשיטת הרב הרצוג.

          ואם נרצה לפרש על פי רש"י במגילה ו, ד"ה על ידי חלזון. שהחלזון עולה מהים אל ההרים, נפרש כך.

          שבספר נוף ואתרים (הוצאה לאור על ידי משרד הבטחון) עמודים 112,113 כתוב:

"תופעה אחרת מחייבת ביקור חורפי בראש הנקרה דוקא בעת סערה, הינה התנפצות הגלים. בסערות חזקות, כשהמירות הרוח מגיעה לכדי 60-80 ק"מ בשעה ויותר, יש ונפץ הגלים יתנשא בעזרת הרוח עד אל מעבר לקצה המצוק, כלומר כ-35 מ' ויותר. גלים המתנש- איש ל-20 –25 מ' גובה אינם נדירים כלל."

אם כן, יתכן שבזמן הברייתא המובא במנחות, באמת החלזון עלה באיזור הנ"ל של צפון ארץ ישראל או באיים הסמוכים, מכח גלי הים אל ההרים.

ומומחה לאיזור, מר יורם הדר אמר לי שהוא ראה הרבה [כמה עשרות] מחלזוני ארגמון אדומת הפה שנזרק בפועל מן הים לחוף, ומשה רענן אמר לי שהוא מצא אחד או שנים מארגמון קהה הקוצים (טרונקולוס) באיזור.

 במדרש תנאים לדברים פרק לג פסוק יט [ואותו רעיון הכללי גם נמצא בספרי דברים פיסקא שנד ד"ה דבר אחר] כתוב "ד"א כי שפע ימ' יינקו זה חלזון אמ' ר' יוסי פעם אחת הייתי עולה מעכו ליפו [בספרי הגירסא מכזיב לצור] ופגע בי זקן אחד ושאל בשלומי והייתי מכיר אותו אמרתי לו בני הפרנסה מנין אמ' לי מחלזון הזה אמרתי לו בני מצוי הוא אמ' לי רבי השמים שהרבה מקומות בים שהוא מושלך בהן בהרים וסממיות מקיפות אותו וכל מי שהוא בא ונוטל ממנו הן נושכות אותו ומת ונימוק במקומו (אמ' ר' יוסי) אמ' לו בני ניכר הוא זה שהוא מתוקן לצדיקים לעתיד לבוא:"

          מכאן אנו רואים שהחלזון עולה לא מכח עצמו בהרים אלא מכח הים ודבר זה ודאי משתנה על פי עוצמת הים באיזורים שונים.

          ולגבי הדרישה שהחלזון יעלה בדיוק אחד לשבעים שנה בכמויות גדולות, יתכן שהברכה הנ"ל תוקף דוקא בתקופה שהברכות בספר דברים, פרשת זאת הברכה, קיים. וכמו שלגבי שבט אשר, לא קיים היום בדיוק הברכה שנזכר ברש"י (דברים לג,כד)  "שהיתה ארצו מושכת שמן כמעין, ומעשה שצנטרכו אנשי לודקיא לשמן מנו להם פולמוסטוס אחד (עיין שם במנחות דף פ"ה, לאיזה כמויות של שמן מדובר), כך, יש להניח שהברכה לזבולון "עמים הר יקראו שם יזבחו זבחי צדק כי שפע ימים יינקו ושפני טמוני חול" (דברים לג, יט) הוי אומר שהחלזון יעלה אחד לשבעים שנה בכמויות גדולות בחלקו, לא קיים בדיוק היום. וכן קבע הרדב"ז שבזמן הזה אין לנו הברכה של עולה אחד לשבעים שנה גבי החלזון.

 

יב. גופו דומה לים

 

חז"ל קבעו במנחות מ"ד שגוף החלזון דומה לים.

כתב הרב הרצוג:

"לאכזבתנו הנה אותו המין [הוספה שלי:הכוונה לטרונקולוס] אינו מכוין ל"גופו דומה לים" כלל וכלל: גוון גופו הוא לבנוני, עכור, מנוקד חום וצהובי", [הוספה שלי: לפי התפארת ישראל מסכת בכורות פרק ו משנה ב התולעת בתוך הקונכיה של החילזון היא מנומרת בנקודות וכן כתב הערוך וכן קצת משמע בדברי הרע"ב מסכת בכורות פרק ו משנה ב, ועתה נחזור לדברי הרב הרצוג] "אם נפרש גופו דומה לים על לבושו היינו נרתיקו (shell) הרי נרתיקו לבן-שחמומי.

          כאשר שאלתי ברוך סטרמן (א' המומחים מעמותת פתיל תכלת) לגבי הסימן הנ"ל.

הוא טען שמדובר בצמידה ביולוגית שנמצא על הקונכיה של החלזון (שלפעמים אבל לא תמיד יש בצמידה צבע כחול או ירוק) והוא מסביר שכוונת גופו דומה לים = גופו דומה לקרקעית הים. שהרי במציאות הארגמון דומה לסביבה שהוא נמצא בה וסטרמן טען שבעברית של המקרא והתלמוד, ים וקרקעית הים, זהים. והוא עוד הסביר שהרב הרצוג לא היה ער למראה קונכית הטרונקולוס כאשר החלזון נמצא בטבע, אלא שהרב הרצוג ראה הקונכיה רק אחרי שהסירו הצמידה הביולוגית מקונכית החלזון.

          ובטלפון שאלתי לו לראיה שים יכול להיות קרקעית הים והוא אמר 2.  א] שכתוב בישעיה יא,ט .....כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים. ב] כאשר מדברים על "הים של שלמה" הוא אמר, הכוונה למסגרת שמחזיקה את המים כמו שבים רגיל קרקעית הים היא המסגרת שמחזיקה את המים.

          וכדומה מצאתי בדברי רבינו בחיי על בראשית  א,י "אין שם הים נקרא על המים כי אם על החפירה, וזהו שתרגם אונקלוס : ולבית כנישות  מיא, כלומר החפירה, שהוא בית המקוה שהמים נקוים שם. וכן אמר הכתוב: כמים לים מכסים כי המים מכסים את החפירה הנקרא ים. וכן בברכת הדגים או התנינים ביום החמישי אמר: ומלאו את המים בימים, באר כי המים עומדים בימים. וראיה עוד: הים שעשה שלמה, הוא שכתוב: ואת הים הוריד מעל הבקר (מלכים ב טז, יז)." וכדומה לדברי רבינו בחיי מצאתי בדברי הרמב"ן (לבראשית א,י)

"לפי שקרקע המקוה (גירסא אחרת) מים, נקרא ים, כדכתיב כמים לים מכסים" . [אבל יש לציין שהמלבי”ם לפחות לא פרש המילה ים, כדרכו של  הרמב"ן].

         

          ואודה על האמת. החפץ חיים גרס שגוף החילזון דומה לתכלת ולא  גרס דומה לים, אולם הרב יוסף קאפח העיד (בהערה להלכות ציצית פרק ב, יד חזקה, הוצאת מכון משנת הרמב"ם) שכל כתבי היד הישנים של הרמב"ם קובעים שהוא (החלזון) דג שדומה עינו לעין הים .וכן גרס בעל ספר החינוך שגופו דומה לים.

          אחר כך חשבתי על שאילה נגד  ההסבר שכתבתי שגופו דומה לים=קרקעית הים. שהרי מצאנו שהגמרא גם אומרת שתכלת דומה לים וגם דומה לשמים. משמע שכוונת ים שם, היא הצבע כחול דווקא ואם כן יש יותר מקום לטעון שגם גבי החילזון הגמרא התכוון שצבע החילזון יהיה דווקא צבע כחול.

          ומצאתי גם במסכת ציצית [שיש בה גם גירסא הנוגדת את גירסת מסכת מנחות, לענין האם החכמים סוברים שתכלת מעכבת את הלבן  ] "חלזון למה הוא דומה בריאתו דומה לדג וגופו דומה לרקיע". לפי הגירסא הנ"ל ברור שיש לדרוש חלזון בצבע שמופיע ברקיע ולא בכל צבע שמופיע בקרקעית הים.

          סטרמן השיב לי, שאין יצור בעולם שיכול להסתדר עם כל הדעות. לדוגמא הוא אמר שלפי הזוהר החילזון נמצא בכינרת (מים שאין בו מלח) אבל לפי הרמב"ם במים שיש בה מלח. הבנתי ממנו שהוא סובר שהגירסא העיקרי בסוגיא ורוב דעות חכמינו מתאימים לתכונות של הארגמון קהה קוצים.          

          ואם למרות שיטת סטרמן, נרצה לפרש שחילזון דומה לצבע מי הים ,כמו שתכלת דומה למי הים, עדיין יש לדון האם צבע החילזון הוא לעיכובא.

          שהרי לגבי העורב, בגמרא מסכת נדה כ עמוד א, חכמינו התיחסו לעורב כעוף עם גוון מסוים של שחרות לצורך אבחנה בין טהור וטמא בהלכות נדה. וכן פסק הרמב"ם להלכה (איסורי ביאה ה,ט).ומדברי בעל "תורה תמימה" על ויקרא יא,ט"ו אנו לומדים שיש סוג של עורב עם מראה לבן עמוק. מכאן אנו רואים שהגמרא יכול לתאר בעל חי כשחור אף על פי שיש מיעוט בצבע אחר. ואולי הוא הדין לחילזון. שאף על פי שגוף רובם דומים לים לא כולם דומים לים.

          הרב טנדלר כתב במפורש ב"תכלת מצוה בהתחדשותה" [עמוד כח ], שיש רק 2 סימנים שהם לעיכובא מדאורייתא 1]היכולת להפיק גוון אינדיקו 2] שהתכלת בא מחלזון ימי.

           ועוד יש להוסיף , שרב נחום לאם כתב, ("תכלת מצוה בהתחדשותה", עמוד כב) "אולי הפסול הוא תכלת שאינו מן מין חלזון כלל וכלל, כגון קלא אילן, אבל כשבא מחילזון אף אם אינו אותו חילזון שלו התכוונה התורה מ"מ כשר, שהרי מחילזון הוא". ובעמוד 25 של ספרו של הרב בורשטין "התכלת" הערה 3 הרב כתב "שאולי משם [ירושלמי כלאים פ"ט ה"א] רק שצריך בעל חיים ולאו דווקא חלזון או בעל חיים מסוים אחר".ובעמוד 433 מובא דברי הרב טוקצינסקי המחבר של "עיר הקודש והמקדש" בנושא. וז"ל: "ובכן כאשר יש להגאון הרב הראשי (שליט"א) [זצ"ל] מראה התכלת של קלא אילן בצביונו הגמור, ובאם יתברר שהחלזון האמיתי (בדבריו האומר באחד ממכתביו אלי ששם חלזון הוא שם כולל לחלזונות שונים, שעי"ז אפשר ליישב שנויי הנוסחאות שאנו מוצאים במציאות החלזון, כדברינו לעיל סעיף ה') - אפשר לשער שיימצא פתרון גם לשאלת האבנט שכל כך הרבה נתקשיתי בה.....".

          ויתכן שכל הדיון שהבאתי למעלה היא היפותטי. כי ההשערה שלי על סמך מחקרו של גוי באנגליה בשם John Edmonds שנסה לשחזר השיטה העתיקה לצביעה בדם החלזון, שבאמת גוף חלזון הטרונקולוס דומה לים כפשוטו.

          איך?

          במאמרו של Edmonds המחבר הנ"ל הסביר שלדם חלזון הטרונקולוס יש כמה צבעים (כמו שהבאתי למעלה קצת מענין זה). הוא הסביר שרק כאשר דם החלזון הוא בצבע ירוק הוא טוב באופן טבעי לצביעה. אבל כיון שמהר מאד  אחרי הוצאת הדם מגוף החלזון, הדם מתפתח לצבע שחור שכבר לא טוב לצביעה (באופן טבעי) וכיון שהיה קשה באופן מסחרי לתת את הדם בצמר בכמויות גדולות לפני השלב של שחרות, היה צורך לעבד את הדם השחור בצורה שהיא תחזור לצבע ירוק הטוב לצביעה.

          Edmonds לקח הגוף של חלזון אחר, הנקרא Cockles ובסיוע חיידקים, גופו של החלזון  סוף סוף השפיע על דם השחור  מחלזון הטרונקולוס [שהוא קבל מעמותת פתיל תכלת] להפוך משחור לירוק. ובדם הירוק הוא צבע תכלת.

על סמך מחקרו אני מנחש שבעבר הרחוק לקחו גופו של חלזוני הטרונקולוס והפכו אותם לצבע ים בסיוע חיידקים, ובזכות "גופו דומה לים" קבלו הרבה דם ירוק [הטוב לצביעה] מכל הדם השחור שהיה בידם.

          ואודה, שבשלב זה לפי הבדיקות שעשיתי התכלת ש- Edmondsהפיק אינו כל כך עמיד. (או בגלל שהוא לא השתמש בגופו של חלזון הטרונקולוס אלא בגופו של חלזון אחר או בגלל שחסר לו איזה שלב בצביעה שלו). ואף על פי כן, אני משער שאם נשקיע כוחות במחקר כן נוכל סוף סוף להגיע לתכלת יציבה בתהליך הדומה לתהליכו של Edmonds.

          ואם קורא המאמר בכל זאת מתעקש לקבל דם מחלזון שגופו באופן טבעי [בלי סיוע מחיידקים וכדומה] דומה לים, יש להשיב שידוע לי שבקצת ממיני החלזונות שהיוונים קראו בשם דג הפורפר,  יש חלזונות שלפחות קונכיותם הם כצבע הים ורקיע, ממש.

          ואם ניתן להוציא מהם תכלת שיכולה להצליח בבדיקת התכלת של הש"ס, גם הרב אליהו טבגר [ראש עמותת פתיל תכלת שמפיק תכלת כעת מטרונקולוס] מודה שהתכלת ההיא תהיה כשרה [בנוסף לתכלת מחלזון הטרונקולוס] למצוה.

          יש להעיר, שהחלזון שעליו בסוף, ציין הרב הרצוג במחקרו כחלזון התכלת- הינטינה, באמת גופו דומה לים. אלא שעליו יש לפחות 3 שאלות חזקות.

1 כאשר שאול קפלן שצובע עם חלזון ינטינה הדגים לפני את צביעתו, ראיתי שהוא הצליח להפחיד את הינטינה לשחרר "דמו הכחול כהה" לצורכי צביעה על ידי מחט בלי להרגו.